Winterhorde – Neptunian

בימים הקשים האלה כל בשורה טובה מעוררת בנו שביב אור של תקווה, בעיקר כשעוד ילד נולד למטאל הישראלי – והפעם Neptunian, אלבום האולפן הרביעי של וינטרהורד, שיצא לאוויר העולם ב-8 בדצמבר השנה.
אמ;לק: אני אוהבת את המוזיקה של וינטרהורד, והאלבום הזה עומד בציפיות לחלוטין. הוא מקצועני ונהדר לדעתי מכל הבחינות – כתיבה, מוזיקה, עיבוד, תזמור וביצוע. אלבום שכיף לי להאזין לו שוב ושוב, לגלות כל פעם הפתעות מוזיקליות חדשות וליהנות מהעוצמה האלגנטית שלו, לכן פחות אתאר את המוזיקה דווקא, פשוט לכו להקשיב.
המיקוד שלי יהיה יותר בסיפורים שבעומק האלבום הזה, סיפורים על הבלתי-אפשרי, לכן אזהרה: מכאן מתחילה חפירה, שגם שולחת אתכם לעשות קצת שעורי בית בדרך. שלא תגידו שלא אמרתי..

השיר הראשון, Amphibia, לוקח אותנו אל מפרץ לה פלאטה, שפך נהרות בין אורוגוואי לארגנטינה, ונכתב בהשראת סרט מד"ב סובייטי מ-1962, שהתבסס על ספר באותו שם. גיבור הסיפור הוא ילד שנולד עם ריאות פגומות, ופרופסור בשם סלבייטור (מושיע) מאמץ אותו ומשתיל לו זימים במקומן. הוא אוסר עליו לחשוף את עצמו בפני בני האדם, כדי שלא יפגעו בו, אבל הכל משתבש כמובן. גם אהבה יש בסיפור, וגם טרגדיה, כי בסופו של דבר, המושיע הוא זה שגרם לגורלו העגום של הילד.

השיר נפתח באווירת גלים על חוף שלו, אולם עד מהרה מגיע הפתיח התיאטרלי כמיטב המסורת של וינטרהורד, מלווה בתופים הרצחניים של ניר נקב, ביחד עם מקהלה אופראית, ואליהם משתלבים זד ויוני, עם הגראולים האימתניים והשירה הנקיה בהתאם.

השיר Neptunian, שיר הנושא של האלבום, לוקח אותנו אל מקום עלום בחלל, בו רוקדות גלקסיות לצלילי השבט האפולוני. אפולו היה אל של מולטי טסקינג – בין שלל תחומי אחריותו האלוהיים הוא היה גם אל המוזיקה, ובהקשר זה מספר השיר על דרכם הכמעט בלתי אפשרית של מוזיקאים אל הגשמת שאיפתם וחלומם ליצור מוזיקה: הם לוהטים בתשוקתם ליצור אותה, ונחושים להתמודד עם כל הקשיים שייקרו בדרכם, כדי שקולם עוד יישמע למרחקים ויחדור עמוק ללבבותינו, הקהל.

שימו לב שבבית האחרון יש התייחסות לשני אלבומי עבר של הלהקה – Nebula ו-UnderWater Moon. ה-seven בביטוי "The power of seven" הם שבעת התווים הבסיסיים (מ-דו עד סי) שיוצרים את כל המוזיקה בעולם. הנעימה והעיבוד הרואיים ומלאי השראה, התופים עוצמתיים שחבל"ז.

השיר השלישי, Angels in Disguise, נכתב בהשראת חבר של חבר-להקה, המתמודד עם PTSD והוא גם אוהד של אורפנד לנד. במחווה מרגשת מתארח בשיר הזה קובי פרחי, ובמקרה מופיע בו המשפט המזכיר את Mabool – "A storm is raging inside your mind". השיר, המתאר במילים חזקות ונוגעות ללב את מציאות חייו של מתמודד ה-PTSD, את תחושת "אשמת הניצול" ואת החברים המתים המגיעים לבקר בלילות, צעירים לנצח, מקבל משמעות מצמררת בתקופה הנוכחית.

השיר הרביעי, שהוא החביב עלי ביותר ואף זכה לקליפ, הוא Spirit of Freedom. הפתיח שלו מתעתע – הכינור שליו, וקולה הצלול של Lada Red (לכו חפשו) מרחף כרוח על פני תהום. אבל ברקע אנחנו כבר שומעים את היריות; שקט זה לא יהיה. ואז מסתערים זד ונקב ומשה ועומר וסשה ויוני ואולג אל הקרב בארץ האפלולית והמושלגת – כי אין ברירה: האויב בשער וחייבים להגן על עצמנו ולנצח במלחמה כדי לשמור על חרותנו, גם אם המשמעות היא לצאת מבתינו בידיעה ברורה שיתכן שלא נחזור.

הקליפ של השיר הזה, הנפתח בציטוט של אפיקטטוס "האם חירות היא משהו מלבד הזכות לחיות כרצוננו? שום דבר אחר", לוקח אותנו לסיפור העצוב: בית כפרי ביערות מושלגים, משפחה קטנה ואוהבת, מלחמה גנרית, טרגדיה גדולה, ושמים שהולכים ומתקדרים עם הסיפור. שימו לב למוטיב העץ בקליפ, ולשימושים השונים שנעשים בו במהלכו, וכן, גם שם מופיע אותו רובה ארור של המערכה השניה, שיורה וכו, הקליפ אמנם מתרחש הרחק מכאן בזמן ובמקום, אבל למרבה הצער רלוונטי (מ)תמיד.

השיר הבא, "לבד באוקינוס", מספר את סיפורו מעורר ההשראה של סלבה קורילוב (שוב, לכו חפשו, ושימו לב גם היכן מצא את מותו ומה משמעות הדבר בשבילו בהיותו נוצרי מאמין), שורה תחתונה – כשרוצים, אפשר.
השיר השישי, "הגן", הוא שיר מסתורין בעיני, גם לירית וגם מוזיקלית, החולם, בקולם של זד ויוני, פוגש איש זקן חסר-עיניים, המזמין אותו בנימה פתיינית לטייל יחד בגן ולהניח פרחים על קברו-שלו. הסולו של משה טורד מנוחה, מייצר מתח, למרות שאנחנו נמצאים בגן פרחים, וזד מסיים את השיר בלחישת-גראול, אם כי הסוף אופטימי והסיטואציה הקריפית היתה חלום בלבד כנראה.
ואז מגיע קטע אינסטרומנטלי-ימי קצר – התעלות, Ascension, שמספק לנו איזו הפוגה מהורהרת: איזה עוד דבר בלתי אפשרי נוכל לעשות עכשיו?

ועכשיו מגיע קוצר הכוכבים, שמארח את וידי דולב, סולן להקת Subterranean Masquerade, עם קולו החם וביצועו הטוטאלי. קוצר הכוכבים מביא עימו אור, מפסיק את הגשם, שוטף ממך את הכאב, הורג את החיה שבליבך ומאיר את השמיים באורם של שרפים (שבמקרה מוזכרים גם בשיר The Stillnox Oratory מאלבומם האחרון של סאבמאסק…).
נשמע טוב, אבל זהו, שלא. כי כשדרכו של קוצר הכוכבים מותווית על מפת הוורידים בידך, כבר מתחילה להתברר מהותו האמיתית: סוחר סמים. וככזה, הוא בהחלט קצר כוכבים זוהרים צעירים אל "מועדון 27" הידוע (ואם לא ידוע, לכו וכו'). לא סתם "קללתם הנצחית של הכוכבים הזוהרים ביותר היא הקלות בה הם הולכים לאיבוד כשהם מוקפים בחשיכה".

השיר החותם את האלבום מספר סיפור נוסף על אדם שעשה את הבלתי אפשרי – המנהיג הויקינגי Ivar the Boneless, (שוב שולחת אתכם לחפש בעצמכם…). כך שבסופו של דבר – מי שמוצא בעצמו את הכוחות להמשיך להיאבק ולשאוף לבצע את הבלתי-אפשרי – ינצח בסוף, למרות הכאב והקשיים שבדרך. הרצועה העשירית באלבום היא בונוס בויניל בלבד – השיר הלא-מאד-מחמיא לאנושות, שטוען, במוזיקה קצבית, זורמת ונחושה, שאנו-עצמנו המגפה הגדולה ביותר של כדור הארץ.
האמת, יש מצב.

וינטרהורד לא כתבו הפעם אלבום קונספט; אין רצף עלילתי המחבר בין השירים, ועם זאת, יש חיבור רעיוני ביניהם: נפטון הוא אל הים (הים הוא מוטיב חוזר ביצירה של וינטרהורד, כמו גם הערגה לחורף, קור ושלג), שעל שמו נקרא גם כוכב הלכת נפטון (רהב בעברית), כוכב של מים וקרח שהתנאים השוררים בו הם בלתי אפשריים לקיום חיים – וכך גם הדמויות שבאלבום, המנסות להשיג את הבלתי אפשרי ולעתים אף מצליחות.

רעיון נוסף באלבום הזה הוא האופטימיות היחסית שלו, אם ב-Nebula ירדה על העולם ערפילית קוסמית שהביאה עימה רוע, שנאה ומלחמות, שמהם שחרר רק המוות, והיה ברור שסוף כל המלחמות אינו הניצחון, אלא ההרס והכאב;
ואם ב- UnderWater Moon מעשה אחד של רוע אישי (מלח אונס נערה על החוף והיא מתאבדת מחשש תגובתו של אביה) חילחל אל נפש האנס והוא מצא לו מנוחה רק כאשר מת בעצמו ושחרר את נשמת הנערה לחופשי (תודה באמת גלגול עיניים סורי הייתי חייבת);
ואם ב-Maestro הכנר-השני (שלעולם אינו מגיע לדרגת כנר ראשון) הבודד, המיואש, הלוזר, הלוקה במחלת נפש באהבתו הנכזבת אל הבלרינה המצליחה, האדישה לקיומו, רוצח אותה כי ברור לו שרק כך יוכל לכתוב את המוזיקה המופלאה שלו, ואז בשגעונו שורף את בית האופרה כולו;
הרי שב-Neptunian אנחנו רואים שגם אם אין חדש תחת השמש, ויש בעולם הרבה בדידות וכאב, יש מלחמות והרוגים, והרוע מרים את ראשו מכל חור אפשרי, הרי שלמרות זאת נפש האדם השואף לחירות או להישגים היא חזקה מכל, ובסופו של דבר יושג הבלתי אפשרי, חותמת על זה גם בתקופה הנוכחית.

לסיכום?
אני אוהבת את המוזיקה הגדולה-מהחיים של וינטרהורד – אפית, מלאת רגש וריפים יפים, מעובדת ומבוצעת לעילא.
והסיפורים מעוררי ההשראה שמאחורי השירים לוקחים אותנו למסע אל הבלתי אפשרי ההופך לאפשרי.
כך שהאלבום הזה מצוין בעיני, וממליצה בחום להתמסר לו.