Winterhorde – Underwatermoon

Winterhorde הצליחה לעשות באלבומה השני מה שלהקות בלאק מטאל ממעיטות לעשות – להתפתח ולצאת מהנוסחה. הלהקה יצקה באלבומה החדש, Underwatermoon, סיפור רפאים של קללה בת 150 שנה, דרך מארג מוזיקלי מורכב וסיוטי, שלוקח המון מהבלאק מטאל אבל ממש לא נשאר רק בגבולותיו. העובדה ש-Winterhorde להקה נהריינית משלנו רק מוכיחה שגם לעולם הבלאק מטאל הישראלי יש עוד הרבה מה לומר באמתחתו. בדומה ל-Borkanger או Arcturus – להקות שממש לא נמצאות אך ורק בעולם הבלאק מטאל, גם לא הפורמט המוכר והמלודי של Emperor למשל – Winterhorde מראה יכולת התפתחותית מרהיבה באלבום שכל כולו מרגיש כמו מסע תת ימי מצמרר ומטאלי.

הז'אנר המדויק שהייתי מייצג את Winterhorde בו הוא "פוסט-בלאק-מטאל" – הלהקה השילה מעצמה את תדמית ה-Emperor הישראלית והחלה להתקדם לכיוונים מחוכמים ומאתגרים מוזיקלית ומלודית. המוזיקה עדיין מאד מלודית ועדיין שומרת על רמה גבוהה של קיצוניות, בהחלט לא אלבום קונספט של Blind Guardian – אבל זה גם ממש לא מנת ה-Immortal היומית של הבלאקר חובב הכפור הממוצע. באלבומם החדש Winterhorde השילו מעצמם לא רק את הז'אנר, כי אם כמה חברי הרכב שהיו דמויות מפתח בעברה של הלהקה. Z.Winter הסולן עזב כבר לפני כשלוש שנים, ואחריו גם הגיטריסט Seth. למעשה, חברי המפתח שנשארו מתחילת הלהקה הם לאו דווקא האנשים שחשבתם שייצגו להקת מטאל, אלא הבסיסט Celestial, הקלידן Morgenrot והמתופף Hesperus. אליהם חבר (כבר באלבום הראשון Nebula שיצא ב-Burning Star היוונית) הגיטריסט Lex ולאחר שההרכב נזדעזע לפני כשנתיים – הוא המציא את עצמו מחדש עם אולי מה שהתגלה כהימור המוצלח ביותר בהרכב המטאל הישראלי באשר הוא.

עם צירופם של Barrak ו-Horeph, שניגנו ביחד בלהקת הסטונר-רוק-מטאל TXMM (או בקיצור 'תיקסמים') בפאזה אחרת לגמרי של חייהם – כעת מדובר במוזיקאים בוגרים ומחוננים בעבודתם שהחליטו ליצור אלבום מטאל ששובר את מוסכמות הז'אנר בו הוא נמצא, כפי שעשו בלהקתם הקודמת, רק עם היוזמה ויכולת ההמצאה של חברי Winterhorde הקודמים. השילוב – אם כן – מעולה. בתור מי שהתקשה לעכל את השירה של Horeph בגלגולו הקודם, ולמרות התרשמותי הרבה מהגיטריסט Barakk – שום דבר לא הכין אותי לרצועות המפתיעות מ-Underwatermoon של Winterhorde. יצירות ארוכות, מורכבות ומתקדמות שבהחלט לא נשארות על זרי הדפנה ויוצרות פרוגרסיב מטאל משולב בבלאק מטאל, עם הרבה עניין וסיפור.

הבסיסט Celestial היה אחראי על הסיפור עצמו ומרבית המילים (עם עזרת הקלידן Morgenrot) והם יצרו ביחד סיפור שמתרחש על חופי ספרד של אמצע המאה ה-19, בו יורד ים (תירגעו, זה לא מטאל פיראטים!) נכנע ליצרו ואונס נערה, אשר בעקבות המקרה מחליטה להתאבד בטביעה. כעונש, הוא מקולל על ידי הצוענים לשהות לנצח נצחים על קרקעית הים כרוח רפאים רדופה. למרות שלסיפור יש התפתחות מעניינת, שלא אהרוס מחמת ספוילרים – מדובר בהחלט באלבום קונספט מעולה מכל בחינה.

קודם כל, צריך לשים לב ש-Winterhorde לא שינו את הפלטפורמה המוזיקלית שלהם מחוץ למטאל. אמנם יש פה הרבה קטעי ואלס, כמה רגיעות אקוסטיות והמון שירה נקייה ולא אופיינית לז'אנר – המוזיקה רובה ככולה הוא בלאק מטאל מתפתל ומופרע. ריפי טרמלו מהירים, בלאסט-ביטס, ליווי קלידים קודר וגותי – הכול פה. אבל בנוסף לכך יש פה מנה גדושה של עולמות אחרים. השירה של Horeph מעולה בשני התחומים, גם בשירת המטאל הקיצונית (שממש לא נשמעת כמו שירת בלאק מטאל רגילה, אלא הרבה יותר נוטה לגראולים מעודנים ומשובחים) וגם בשירה מלודרמטית בקול נקי.

הסולואים מתחלקים לליינים מלודיים ופיוטיים לעומת מפגן גיטרה טכני וחולני. לא משעמם בספינה של Winterhorde אפילו רגע אחד. גם הליריקה, למרות כמה טעויות תחביר קטנות – מכסה את הסיפור ברגעים ליריים של משוררים ולא של מטאליסטים, ובאמת מוכח שהושקעה פה הרבה מחשבה. האלבום נפתח עם "The Shell" – חצי אפילוג חצי פרולוג של הסיפור מפי הנערה שאיבדה עצמה למוות – ומיד אח"כ עם "Wreckages Ghost" ששם את כל הקלפים על השולחן. לאלה שמכירים את Winterhorde ומצפים פשוט לשחזור של Nebula – אתם לא תתאכזבו, אבל בטח לא מדובר פה באותו פורמט מוזיקלי. המנוני בלאק מטאל מלודי קלאסיים כמו "Hate Parade" או "War Of One" לא נמצאים פה בפורמט המוכר שלהם כי אם שופרו והוכנו בהרכב חדש לעולם מוזיקלי חדש ומגוון יותר.

אין ספק שמדובר בצעד אמיץ ומיוחד, שאני מאד שמח לראות בזירת הבלאק הישראלית. לצד להקות כמו Barthelomeus Night אשר יצרו אלבום בלאק מטאל מלודי ומעניין, או Bishop Of Hexen הנעלמים אשר הוציאו במהלך העשור וחצי האחרונים אלבומי בלאק גותי אווירתי ואטמוספרי, הצעד של Winterhorde הוא בהחלט הצעד המתבקש, הבריא והנכון מבחינה מוזיקלית לדעתו של כתב זה. בעוד ששיר הנושא הוא אחד מהיצירות המוצלחות פה, עם רגע מונומנטאלי של ליווי אופראי בו הכריזמה של Horeph בולטת בכל הכוח החוצה, "Hunting The Human" הוא השיר אשר יותר נוטה לבלאק מטאל הקלאסי יותר, עם אלמנטים של מארש-מלחמתי ואופל סדיסטי.

"Execution" הוא הקטע אשר סוגר את חלק זה של האלבום – עם ההוצאה להורג המוזיקלית המתבקשת לפי הסיפור. אם יש שיר שמזכיר את Nebula בכל כוחו זה השיר הזה. עם אחד מהסולואים המוצלחים וריף מתפתח שמרגיש כמו המון זועם שדופק על דלת ביתך עם לפידים, האווירה של האלבום בהחלט מקבלת פה את מלוא העוצמה שלה, עם סיפור מסתורין בעל אופי מיתי ומכושף. קטע מעבר בשם "And Flames Wept To Heaven" מציג את החלק השני – במה שנשמע כמו טקס כישוף צועני, מהלך הולם שפותח את קללת הצוענים ("The Curse Of Gypsy"), אחד מהשירים האפיים באלבום שמציגים את האלבום על קטעיו המלודיים והמורכבים ביותר.

לאלבום כולו, מעבר לפן הפרוגרסיבי שלו, יש פן חזק של מוזיקה גותית, אם זה בגלל השירה הנמוכה של Horeph או בגלל הליווי המלטף של הקלידים לאורך כל הדרך. "Delirium" מוכיח את זה היטב עם פזמון קליט לשירה משותפת שמרגיש כמו שירת יורדי ים שהתערבבה בבלאק מטאל. "Tenth Wave", בתור השיר אשר נראה כאילו האלבום נכתב סביבו, בתור אחד מהשירים אשר היו באזור עוד לפני כל ההרכב החדש, הוא בהחלט מציג את הכוח של כל האלבום בעוצמה וביכולת ביטוי מעולה. השיר, אשר נכתב על ידי Morgenrot מתאר את הים כחיה טורפת מפלצתית – ומציג בכלל את מערכת היחסים של המוזיקה עם אלמנט המים והשמיים בצורתם המתעוותים, האחד כמשטח שלם של מוות אשר קורא לקורבנות והשני כשליט אכזר ששולל זכויות מנתיניו. בשיר הזה, הקונטרסט הזה מגיע לעיצומו.

השיר הכי טוב באלבום הוא לדעתי השיר הלפני אחרון, "The Martyr And Deliverance", אשר מציג את הלהקה בצידה המעודן והעצור ביותר, לא רק בתחילת השיר אלא גם לאורך הקטעים הכבדים שלו. "Farewell" הוא חתימה מעולה של אחד מהאלבומים המרעננים ביותר לשנה זו. העובדה שהלהקה הזו מקומית היא נחמדת, אבל זהו תוצר שייחרט על עולם הבלאק מטאל המתפתח לדורות לדעתי, אם יקבל את החשיפה ההולמת. בדומה ל-Virus או Ihsahn – יש פה כל כך הרבה ביטויים מעולים של מוזיקת מטאל, שחבל לכבול את האלבום הזה בז'אנר הבלאק מטאל בלבד, אך בהחלט אפשר לראות את הכיוונים המוזיקלים אשר באו משם. מומלץ בחום לא רק לחובבי הז'אנר, כי אם גם לאלה שפשוט רוצים משהו שונה אך עדיין קיצוני.