Wintersun – Time I

לפעמים סיפורי סינדרלה קיימים, ולפעמים להקות אנונימיות מצליחות להוציא אלבומי מופת שכל העולם מדבר עליהם בן לילה. טוב, לא בדיוק בן לילה – ל- Wintersun הפינית לקח שש שנים מאז ההכרזה על יציאת אלבום חדש לבין הוצאתו בפועל. ההקלטות אמנם התחילו כבר ב-2007, אבל התארכו והתארכו בתירוץ שכל שיר באלבום הזה מכיל לא פחות מ-200 ערוצי הקלטה. ב-2009 הלהקה הכריזה על העדרותה מהבמות לטובת הסתגרות באולפן, ועדיין, רק בסוף 2012 קיבלנו את התוצר הסופי שנקרא Time I. שהוא בעצם חצי, כי התוצר המקורי שעליו הלהקה בזבזה שש שנים מחייה, חולק בעצם לשניים כאשר החלק הבא ייצא בתחילת השנה הבאה. מבולבלים? כנראה ש- Nuclear Blast חושבים אחרת אם הם לא בעטו אותם כבר מכל המדרגות, ובסופו של דבר זה גם השתלם להם. האלבום, שהוא בסך הכל השני של הלהקה – הפך לדבר החם הבא בעולם המטאל וסומן מיידית בטבלאות "אלבומי השנה" על אף שיצא ממש בסופה, במן קונצנזוס כזה ששמור רק לאלבומים טובים באמת.

מי שעומד מאחורי Wintersun הוא Jari Mäenpää, הזמר שלEnsiferum לשעבר – ומסתבר שגם בסיסט, קלידן, גיטריסט וכותב בזמנו הפנוי. הם מוגדרים כסוג של סימפוניק פרוגרסיב דת' מטאל, אם כי מאוד קשה לשים את האצבע על מה הם בדיוק, ולו היו מצמידים לי אקדח לרקה הייתי אומרת שזה הכי קרוב לפולק, אם כבר. כששואלים אותו איך הוא מגדיר את הלהקה, הוא בכלל אומר "רציתי ליצור שירים שיגרמו לך לחוש כאילו אתה מרחף בחלל", ולמען האמת זה די מדויק. Time I מאוד עמוס במלודיות, בטראקים על גבי טראקים, התחושה היא שאם תנסה להפשיט את השירים לעמוד השדרה שלהם תמיד תהיה שם עוד ועוד שכבה לגלות. אבל למרות כל העומס המוזיקלי, עדיין הם איכשהוא מצליחים להתמקד ברעיונות ולא בתווים והאלבום מצליח להכניס אותך להלך רוח מרחף – בדיוק כמו שרצו – מדיטטיבי כמעט. היכולת הזו שמאפשרת להם להיות מאוד מתוחכמים מוזיקלית אבל לא להשמע כאילו הם רק מנסים לטחון לך את האוזן עם כמה שיותר תיאוריה מוזיקלית למתקדמים, באמת ראויה להערכה.

לא מעט פעמים באלבומים מהסוג הזה, כאלה שאמורים להיות מתחכמים, אפשר לשמוע קטעים אינסטרומנטליים שנועדו להפגנת יכולת, לנפח את האלבום, לסמן וי על "הנה קטע אינסטרומנטלי" ושבגדול – היה אפשר לוותר עליהם. הקטעים האינסטרומנטליים כאן, "When Time Fades Away" ו-"Darkness and Frost", פשוט כל כך יפים ומלאים בשלל כלים וסימפוניות, המלודיות כובשות, ובא לך לבכות מאושר מכמה שזה נעים ומופלא. התחושה היא כמו של התחלה של סרט, האווירה היא כזו של יער פראי וטבעי, אמיתית, נקייה, ובכלל – יש משהו מאוד טהור וראשוני באלבום כולו – ובקטעים האינסטרומנטלייים זה בולט אפילו יותר. מכיוון שהאלבום הזה מכיל בסך הכל חמישה שירים די ברור שהקטעים האלה לא נמצאים שם בשביל למלא נפח אלא בשביל לשאוב אותך פנימה, והם לא פחות חשובים (ואפילו יותר) להתקדמות באלבום. הם עומדים בפני עצמם ובשביל מישהי כמוני שמוזיקה עבורה היא בליל של קולות צבעים וצורות – זו בכלל חגיגה.

"Sons of Winter and Stars" משלב מצד אחד אווירה מאוד פולקית, פריטות ומלודיה ברורה שנדבקת אליך מיד, ומצד שני תופים רועמים, קצב וגרואולים. דווקא השילוב שבין הרעש למקהלות השמיימיות, בין מוזיקת הסרטים לתחושה של בלאק מטאל, זה מה שיוצר את הייחודיות (כמו ש- Mayan עשו באלבום הראשון שלהם, שהצליח לכבוש לבבות של הרבה מאזינים בן רגע). ברגע שהגיטרות תופסות קצת קצב, הזמר מתחיל לשיר נקי וגם מקומם של הקלידים לא נפקד – והאיזון הזה שנשמר לאורך האלבום עושה אותו מוצלח כל כך. אבל מה שהכי אהבתי הוא סוף השיר, המנטרה, המנונית וגדולה, המכילה את שם השיר – כשגם ההמנון וגם הגאווה שבו נחקקים לי בראש במן אווירה מלחמתית ומנצחת שכזו. "Land of Snow and Sorrow" איטי יותר, אפי, השירה מכילה הרמוניות בלתי נגמרות, גם כאן יש המנוניות חזקה. בשנים האחרונות עברתי תהליך של חזרה למנטרות, למלודיות, לאותם ליינים שתיקח איתך הלאה, במקום לשינוי מתמיד וקפיצה בין סגנונות כמו שנהוג בפרוג מטאל לרוב – והאלבום הזה פשוט עונה בצורה מושלמת על הצורך החדש הזה שלי. "Time" הוא מן שילוב בין השניים, עם קטעי שירה מקסימים ומרגש (על אף שהזמר אינו בין הטובים ששמעתי – זה כל כך אמיתי ומשכנע), וכשקולטים כמה ליינים יש כאן אחד על השני, עם כלים שונים והרמוניות שונות, אתה מצליח להבין למה לקח כל כך הרבה זמן להוציא את זה לאור.

ההחלטה להוציא אלבום אחרי כל כך הרבה שנים של עבודה, ועוד להכניס לתוכו כל כך מעט שירים אולי תמוהה בהתחלה אבל התוצאה שווה את זה בהחלט. דווקא בגלל הכובד הרעיוני והאווירתי שלו היה נכון להשאיר אותו כך. התחושה קסומה, התעלות נפש, האווירה של ה"סרט" נשמרת לאורך האלבום וגורמת לו להצטייר לנגד עיניך בצבעים חים. ההאזנה לא מעייפת, קל להתחבר ולזכור את השירים, ובגלל שהוא עשוי כל כך טוב – ברמת ביצוע והלחנה מופתית ועוד לא התחלתי בכלל לדבר על ההפקה המטורפת – זה עובד. קשה לחכות לחלק השני, Time II, שאמור לצאת בתחילת 2014, אבל עם כל רוחב היריעה ש- Wintersun מציעים לנו זה חייב להיות לא פחות ממדהים.