Witherfall – Nocturnes And Requiems
- Portrait
- What We Are Dying For
- Act II
- Sacrifice
- The Great Awakening
- End of Time
- Finale
- Nobody Sleeps Here…
Witherfall הם להקה ילידת לוס אנג'לס, והיא תוצר של הגיטריסט Jake Dreyer (מוכר לקהל בעיקר כגיטריסט של ICED EARTH), הסולן Joseph Michael, ושל המתופף המנוח Adam Sagan. Dreyer ו-Michael ניגנו יחד קודם לכן ב-White Wizzard, ו-Sagan שיתף פעולה עם הראשון ב-EP האינסטרומנטלי In The Shadows Of Madness. לפי מה שהלהקה פירסמה האלבום מוקדש ל-Sagan שהלך לעולמו ב-2016 בשלבי ההפקה האחרונים שלו. את מקומו של Sagan תפס בשלבי ההפקה האחרונים ובמהלך ההופעות שעוקבות את יציאת האלבום המתופף Steve Bolognese.
עוד בלהקה הבאסיסט Anthony Crawford שמוכר יותר כנגן ג'אז ופיוז'ן, והגיטריסט Fili Bibiano. הלהקה מצהירה בפרסומיה כי האלבום ספוג באווירה מלנכולית שמשלבת מוסיקת מטאל טכנית פרוגרסיבית, עם מלודיות שמרכיבה את השלד המרכזי, וכל זה בשילוב נגינת באס שמחדירה את הפיוז'ן לתוך עולם המטאל.
לא קל לסקר/לבקר/לשפוט אלבום שמגדיר את עצמו כ"פרוג". הז'אנר הזה זוכה מחד להערכה רבה כמורכב מהבחינה המוסיקלית יותר מסוגות אחרות במטאל , ומאידך לקיתונות של לעג כ"לא ממש מטאל", משעמם וחסר לב, וכד'. אי-לכך ניסיתי להאזין לו יותר משלוש פעמים בימים שונים על-מנת לנסות ולהיות נטול הטיות ואובייקטיבי (ללא תלות במצב רוח, שעה ביום, כאבי גב או ארוחת צהריים מחורבנת – במלים מדעיות ללא משתנים מתערבים עאלק…). זה לא היה קל בכלל. ארבעה ימים אחרי הופעה בלתי נשכחת של DREAM THEATER בתל-אביב לא פשוט לסקר אלבום של פרוגרסיב-מטאל. אחרי שאתה מאזין לייב לאורים והתומים קשה להיות אובייקטיבי. אבל וואלה, ניסיתי. בחיי.
Portrait מתחיל באווירה מאיימת עם תיפוף מהיר ומנגינה שלקוחה מפרנקנשטיין/דרקולה/מעוף הואלקירים (מחקו את מיותר), ומייד מצטרפת לכך גיטרה סולו וירטואוזית וריף קצבי ומהיר של דיסטורשן כמיטב מסורת הפרוג. השירה של Michael אגרסיבית וחזקה, וקצב השירה שלו מתאים לתופים ולבאס. את השירה הכוחנית מפר באמצע השיר קטע מרוכך קמעא שנשמע כמו משהו "מקהלתי", אולם הקצב המהיר חוזר ללא לאות במהרה ועמו מעין סולו באס מונוטוני ואחריו סולו גיטרה מלודי ודי פשוט. השיר מסתיים במנגינה שמזכירה במשהו צלצול פעמון כנסייה, וכמו מעין הד רחוק של הריף של For Whom the Bell Tolls של METALLICA, אבל זה באמת רק הדהוד קלוש ולא משכנע. לעניות דעת הח"מ השירה נשמעת חזקה מדיי מעבר לשאר הכלים, מה שקצת מעייף את האוזן.
What We Are Dying For מתחיל בקצב מטורף שבין הת'ראשי ל-Death ממש. נדמה כאילו מייד יישמע במערכת קולו של Bobby Ellsworth מ-OVERKILL או לכל הפחות של Marcel "Schmier" Schirmer מ-DESTRUCTION. לאחר דקה הקצב מעט נרגע (לא הרבה) ומצטרפת שירתו של Michael, אופראית וחזקה עד כדי צרחות מדי פעם בפעם. באמצע השיר ישנה הפוגה לריף בס ותופים בקצב איטי הרבה יותר ומונוטוני שנשמע שוב כמו משהו מ-KILLE'M ALL של METALLICA, אבל ממשיך בקטע פיוז'ן ייחודי (מוזר?) שבו הסולן שר בקול נקי ועמוק (אפילו מדבר) ללא ליווי כמעט פרט לבאס "This is what we all live for" עם גיטרה ספרדית בסגנון פלמנקו שמצטרפת בהמשך. מת'ראש רצחני השיר הפך למשהו לטיני ולירי שדיוויד ברוזה היה יכל לנגן במצדה עם שחר. השיר מסתיים בחזרה לקצב תיפוף רצחני ושירת אמוק של הסולן. Act II הוא מעין קטע מחבר שנמשך פחות מדקה. הוא טומן בחובו פריטה על מיתרי גיטרה חוזרים ונשנים. למה? ככה. מיותר לחלוטין.
Sacrifice נשמע סופסוף (לאזניי) כמו ששיר פרוגרסיב אמיתי צריך להיות – קצב מהיר של גיטרות ונגינה וירטואוזית מבית מדרשו של Malmsteen ו/או Petrucci. גם השירה נשמעת חדה וקורעת עור תוף מחד (אני ממש יכל לדמיין את ההשפעה של King Diamond על הסולן), ונקייה ולא חזקה עד מציקה מדיי מאידך. ניתן פה אפילו להבחין במנגינה מבעד לכל הבלגן טכני. יש פה אשכרה שיר, והוא ארוך (9 דקות !). יש פה את הגיוון המלודי המתבקש מ"יצירת" פרוג: קטעי גיטרה קלאסית מלווה ב"שירת מלאכים" ומקהלה כמעט כנסייתית, ריפים עצבניים, קטעי סולו גיטרה ובאס שמציגים יכולות נגינה נהדרות, קטעי נגינה "חלליים" משהו שמזכירים במשהו את ECHOES של PINK FLOYD או את היצירות של ATOMA, והכל בהפקה מצויינת. יש לשיר אפילו איכות קליטה משהו, שמאפשרת לי לזמזם אותו בהאזנה השלישית. באופן מפתיע יחסית לשירים הקודמים, למרות שיש פה "הכל מכל" זה הולך ביחד, והכל מסתדר לכדי יצירת פרוג-מטאל משובחת. סופסוף.
The Great Awakening הוא מעין "בלדה". הוא נוגה ורך ומלווה בנגינת גיטרה מתאימה ובשירה נקייה ונעימה לאוזן. יש בו אווירה מלנכולית שמזכירה לי מעט שיר עם כפרי שמושר ביריד אירי של המאה ה-19'. נחמד ותו-לא. לא מרגש במיוחד, וגם לא ייחודי או משהו שלא שמענו בעבר.
End Of Time הוא עוד קטע ארוך בן 10 דקות לערך. השיר נפתח בסולו גיטרה וירטואוזי/באך-י מבית מדרשו של Yngwie Malmsteen, ממשיך בשירה מלודית ונקייה שכאילו לקוחה מלהקות פרוגרסיב-רוק של שנות ה-70' של המאה הקודמת, וכמובן שלא מפספס את החזרה הודאית לקצב מהיר של תופים, גיטרות מכסחות ואופראיות דרמטית עד מוגזמת. ניכר שיש פה ניסיון לייצר עוד "יצירת פרוג" מורכבת ומלאת פאתוס, אבל זה שוב הולך לאיבוד בעיניי בוירטואוזיות חסרת נשמה/יעד/תכלית/חשק (מה שבא לכם/ן). Finale מהווה אף הוא קטע מעבר / אינטרו אינסטרומנטלי קצר. צ'לו מאיים ואיטי עם צלילי נשיפת רוח ואווירה מיסטית ואפלה. למה? שוב, ככה.
Nobody Sleeps Here שוב מחזיר לי את האמון בפרוג. בתחילתו השירה נקייה ומלודית בליווי נגינה נעימה ולא מטאלית. בתוך כך יש רגעי עליית ווליום וקצב מלאי דיסטורשן. שוב, כמו ב-Sacrifice יש פה אשכרה מנגינה מבעד לכל הוירטואוזיות (כן או לא). כמו שיר פרוג אמיתי, במיוחד כזה שמסיים אלבום, הוא אורך כ-10 דקות (אי אפשר אחרת), ויש פה את הטרוגניות מוסיקלית רלבנטית. ניתן לשמוע שיש ל-Witherfall מה לומר מוזיקלית, ומעבר ליכולות נגינה טובות יש גם חשיבה ורעיון ואהבה למוסיקה. אבל שוב, גם פה זה במשורה ולא מספיק.
לסיכום האלבום הזה אני מתוסכל מכך שאני מרגיש שוב את התסכול שקורה לי ולמטאליסטים לא מעטים כשהם באים במגע עם יצירות פרוג. לעתים קרובות (מדיי) להקות שמנגנות ויוצרות פרוגרסיב-מטאל הולכות לאיבוד בתוך שלל יכולות הנגינה והוירטואוזיות, עד כדי אובדן מסויים של ה"נשמה". Witherfall ניסו (באופן לא מודע ככל הנראה) לפתור את הבעיה הזו על-ידי "גיוס" נגן באס שמגיע מעולם הג'אז והפיוז'ן שנחשבים (ובצדק לטעמי) לעתירי "נשמה" ו"רוח". אבל אני, לכל הפחות, לא מצליח למצוא את הנשמה הזו באלבום Nocturnes And Requiems.
שוב, לצערי, מרוב גימיקים יש פה אלבום שרובו שיעמם אותי. זה לא אלבום שאחזור לשמוע את כולו שוב ושוב, וחבל, היות וזהו אלבום פתיחה ללהקה שיש לה את כל הפוטנציאל. Witherfall צריכים להפטר ממניירות ומרצון להיות הכי טובים שיש בנגינה ובפרוג, ולהתרכז בלעשות שירים טובים. יש להם יכולת לכך שבאה לידי ביטוי ב-Sacrifice וב-Nobody Sleeps Here, אבל שמישהו יאמר להם שלא חייבים קטעי קישור "אווירתיים" בין שירים סתם כך, ושלנגן כמו מאלמסטין או DREAM THEATER לא הופך אלבום למצויין. רק לטוב. בערך.