Withering – Gospel Of Madness

הנה הגיע היום, בו ישבתי והקשבתי לאלבום מתחילתו ועד סופו והגעתי כמעט לחיוך מאושר מההנאה המוזיקלית, בז'אנר שאני לא אסתייג ואחתום אותו (בעדינות מירבית) והוא ה-Doom מטאל. עכשיו, אני לא רוצה לשמוע פה תלונות. Withering, להקה פינית של כמה חבר'ה המזמררים את עלילותיהם של ויקינגים קדומים באמצעות דת' מטאל איטי, מלודי ואפילו קצת דכאוני – אמנם נשמעים כמו תשלובת בין Paradise Lost ל-Amorphis (ללא ספק, שתי הלהקות המשפיעות ביותר על הלהקה הזאת) אך הם מנגנים דום מטאל. דום / דת' אם תרצו – מכיוון שהשירה מבוצעת בגראולים בלבד, אין שום הרמוניה קולית מיוסרת כמו אצל My Dying Bride או Anathema, אבל בכל זאת המוזיקה מלודית במיוחד, הטקסטים דשים בחוויות וסרנדות ויקינגיות – או עממיות מבחינת הפינים כמובן, עם הרבה מצב רוח טוב של שתייה לשוכרה – כאשר הם מוחבאים עמוק מתחת לרבדים דקים של מוזיקה מדכדכת למחצה.

ובכן, לפני שתתפעמו מהזרימה הלא מובנת של הסקירה, תנו לי הסביר לכם משהו. מעולם לא אהבתי דום-מטאל. My dying bride נשמעו לי מאז ומתמיד כקבוצת יפיופים בריטים שאולי באמת שרים על דברים כואבים ומרגשים, אבל הם מנגנים מטאל עם תוכן של עצב, כמה אוכל להיות עצוב עם מוזיקה שאני אוהב? מוזיקה שאמורה להרביץ בי גלונים של אנדרנלין. ללהקות כמו Anathema ניסיתי לרכוש כבוד בעיקר בגלל התקופה הממותנת שלהם יותר, אבל עדיין הלכתי לאיבוד. אני הייתי רגיל לדת' מטאל בועט וחי, זורם ולא לוקח שבויים – והלהקות האלה הכירו לי ז'אנר אחר, אז מן הסתם הסכמתי לקבל את הדעה הרווחת על הז'אנר. יש כיף עצוב, ואפשר ליהנות משמיעה וטחינת אלבומים של להקות דום מטאל כמו פארדייס לוסט, או קטטוניה – שהן אמנם גובלות גם בדת' מטאל, על צורותיו האיטיות יותר כאמור – אבל יש בזה מן ההנאה. היו כמובן כמה יחידות סגולה שנגעו בי, אבל קשה להגדיר אותן כלהקות דום מטאל. Opeth מהירה מדי בשביל להיות להקת דום-מטאל, למרות שהרגש והקונספט שלה די קרובים לז'אנר, בעוד Amorphis נתנו בשלב מסוים לקלידים אלמנט הרבה יותר פרוגרסיבי מאשר לרוב להקות הדום מטאל המשלבות קלידים (אולי להוציא את Eternal tears of sorrow). כך או כך, דום מטאל בהחלט היה סגנון מרוחק ממני.

ואז האלבום הזה נפל לידי. האמת הוא אצלי מספיק זמן, אבל החלטתי להיכנס בו חזק לבסוף, ולטחון אותו כמו שצריך כדי להבין למעשה, מה לכל הרוחות מוצאים בסגנון הזה. נפלה עלי רוח ההתנסות, ובכך החלטתי לגשת בראש פתוח וליהנות בקלילות מהחומר, בלי לתת לטעם האישי שלי להפריע לי בדרך. בסופו של דבר, אם אני מסוגל לשכנע את עצמי לשמוע Oasis, אז מן הסתם להקות מטאל שמכבדות את עצמן אמורות להיות ברות שמיעה, ויהי מה.

Withering הייתה בחירה טובה להתחיל איתה מהתחלה. האלבום שלהם, A gospel of madness, הוא קליט וזורם, אינו נמרח מדי ואינו מדכא, אלא עוסק בסיפור בעיקר בגישה יותר עממית לסיפורים אישיים – יותר כמו בלדות אמיתיות (לא, לא כמו Unforgiven, נסו "לורד רנדל") שמגוללות סיפורים טראגיים עממיים ואישיים כאחד. מן הסתם הקונוטציה הקופצת אוטומטית היא Bathory, וכמובן גם להקות כמו Amorphis ו-Amon Amarth, מה שכנראה לא חדש להרבה מאזיני מטאל מלבדי, כי אני לא אוהב לטחון את סיפורי העם הויקינגי הזה ללא מטרה. אך למרות הכל Withering תפסו אותי. אולי היה להם משהו מרענן שלא היה ל-Paradise lost לפני 15 שנה שניסיתי אותם לראשונה, אחרי הכל – מדובר בלהקה חדשה למדי, שלקחה את מה שבאמת נעשה על ידי Amorphis באלבומם הראשון, וב-Amon Amarth האחרון, ושילבה את הכל בגישה של Paradise lost באלבומיהם הראשונים והכבדים יותר. לא משהו ניסיוני, בהחלט לא, אבל לחובבי דום מטאל זו תהיה להקת להיטים אם תצליח לבקוע כראוי.

האלבום נפתח בנעימה מלודית קלילה, מאד אפילו – כמעט וחששתי שנפלתי על אלבום סטונר-מטאל, אך עם התווספות כל הכלים מתווספת הרמוניה כובשת בגיטרה, שאגה עמוקה מפיו של הסולן\בסיסט. השיר עצמו, Northern Breeze כשמו כן הוא – אכן ויקינגי מאד בגישה שלו (איך אפשר להלחין מוזיקה שהיא "ויקינגית" עד היום לא ברור לי, הרי השירים עצמם לא דנים בכיבוש ארצות השפלה, אבל ניחא, יש בה טקסיות שאכן נותנת תחושה סמי-רומנטית לתקופת עבר של צפון-אירופה) ובעוד השיר העוקב, Quarrelsome, נותן דחיפה קדימה בקצב ובדינמיקה הכללית – האלבום רובו ככולו אלבום דת' מטאל מלודי ואיטי. השירים החזקים באלבום הם לדעתי השיר השלישי, On death’s colour, וכמו כן גם השיר שהיה גם בדמו, והחליטו להקליטו מחדש – Justification for unavoidable.

אני לא בטוח שבגלל Withering אתחיל להיות מאזין קבוע של להקות דום מטאל, ישנות וחדשות כאחד, אבל האלבום הזה היה כבריזה צפונית מרעננת במפרשים צרי-המוחין של עבדכם הנאמן.