Wolf – Ravenous

לקח קצת זמן, אבל בסופו של דבר הגיע לידי עותק של Ravenous, אלבומה החדש של להקת ההבי מטאל השבדית Wolf, החמישי במספר של הלהקה, הקיימת מאז 1995.אם להיות ישיר ומבלי למתוח יותר מידי את התוצאה הסופית, אפשר לומר שמדובר באחד מאלבומי המטאל המסורתי המלודי הטובים ביותר שיצאו בשנים האחרונות, ללא ספק אלבום טוב יותר מהאחרון של הלהקה – The Black Flame, שיצא לפני 3 שנים וכמה דרגות מעל מרבית האלבומים המסורתיים שיצאו בשנים האחרונות. רוצים עוד קצת פרטים מבלי לקרוא את כל הטקסט שמגיע בהמשך? עברו ישר לפסקה האחרונה בביקורת שנועדה לאנשים שחושבים שהם עסוקים מידי או בעלי נטיות להתבכיינות מיותרת על גזירות.

איך זה קרה? די פשוט, לוקחים גיטריסט שהוא גם סולן שמזכיר בקולו את Kai Hansen איש Gamma Ray אבל עם מנער רחב יותר, מוסיפים עוד גיטריסט מעולה – שביחד הם כותבים ריפים מושפעי Iron Maiden ו Mercyful Fate, בסיסט ששמע המון Steve Harris, ומתופף חזק לסיום – ונותנים להם לעשות אלבום שכולו מטאל שנות השמונים, כבדות לצד מלודיה, ריפים הרמונים, לידי Wah-Wah, פזמונים זכירים וחזקים וטקסטים מטאלים שעוסקים בין השאר בצייד המכשפות בסיילם, בערפדים, ברוצחים ושאר נושאים שבהם המטאל עוסק באובססיביות, להבדיל מהמין, הכסף והמכוניות של ההיפ הופ, או האכזבה מהחברה והמחיים של האינדי.

האלבום פותח עם קטע מהיר וחזק בשם Speed On, שלוש דקות בערך, בלי יותר חוכמות, ריף מטאלי סוחף, מקצב מהיר והשירה גבוהת הסולמות של Niclas Salvind. הבס נמצא גבוה במיקס לצד הגיטרות, מה שמוסיף עוד לאווירת ה Iron Maiden שהייתה שם חזק מאד בכל שלושת האלבומים הראשונים של הלהקה.

ברור לחלוטין מה שהיה ברור לי גם מהשיחה עם אותו Niclas לפני כמה חודשים, לפני שיצא האלבום – הוא לא שומע מטאל מודרני, גרוב בשבילו זה עיוות של שם של ירק, סקרימינג זה הצליל שמשמיעים בעת קיום יחסי מין, ברייק-דאון זה הצליל שעושה צלחת בעת חפלה יוונית וקור זה הסיום של ז'אנר הסרטים האהוב עליו – כל קשר בין מטאל עכשווי, מוכר וצעיר רחוק שנות אור ממה ש Wolf יודעים לעשות, ולמי שפשוט גדל לאהוב את המטאל המסורתי הזה, או שמסוגל להתנתק מכל אותם ז'אנרים עכשווים ולהיסחף עם המוזיקה שעושה הלהקה – מדובר כאן בהנאה צרופה.

השיר Curse You Salem הוא ממש בית ספר לאיך עושים מטאל מלודי כמו שצריך, ריפים כבדים וחזקים, שינויי מקצבים ולמרות זאת לחן קליט ודי בסיסי, מוטיב הקיטש נמוך יחסית לעומת הרבה להקות Power Metal, זה הרבה פחות מלוטש ומלוקק מאלבומים של הרכבים כמו Kamelot או Avantasiaלמשל, מדובר במטאל מופק באופן די בסיסי שמבוסס על ריף, ליד, שירה קצב וזה הכול. מעבר ללידי ה Wah-Wah שנשמעים Mercyful Fate לחלוטין (כמו רוב השיר), יש פה גם נגיעות של Annihilator ואפילו טיפה Gamma Ray גם בפזמון. Voodoo, הסינגל הראשון מהאלבום הוא הבי מטאל מסורתי שלוקח את המאזין לתקופה היפה של הז'אנר בשנות השמונים, בסיסי וקליט, זה מטאל שאיתו מניפים ידים עם "קרני השטן", מרביצים על ה Air Guitar ובאופן כללי מתעלמים מכל מה שנראה עכשווי, אורבני, היפ-הופי, צעיר או איזה שקר כל שהוא שמוכרים לנו בערוצי המוזיקה, בגלגל"צ ובפרסומות של מוזיקה בסלולרי, כאן מאבדים את האכפתיות לאיך נראים או נשמעים ושרים את הפזמון כמו King Diamond, עדיף חצי שיכורים, רגע לפני שמקיאים על החברים ונסחבים במושב האחורי עד המיטה הקרובה ביותר.

שיר הנושא שוב לוקח את Iron Maiden כבסיס ומוסיף לה פזמון Gamma Ray, בנוסף לזה מגיח Hank Sherman האגדי, גיטריסט Mercyful Fate שמרביץ ליד שברור שממנו שאבו שני הגיטריסטים של Wolf הרבה מסגנון הנגינה שלהם Mr. Twister מזכיר קצת בפזמון שיר על Mr. אחר, הרי הוא Mr. Torture של Helloween מתוך האלבום האנדרייטד The Dark Ride, אך להבדיל הוא מהיר וכבד יחסית, וחסר הומור לעומת אותו שיר די ליצני. הריף המוביל של השיר מבריק בפשטותו, והשילוב שלו בנגינת הבס החזקה של Andres Modd יוצרים שילוב שעובד מעולה. Secrets We Keep חושף את כל האהבה של הלהקה ל Iron Maiden (לא שהיא היתה נסתרת במיוחד לפני זה), בשיר בעל מקצב איטי יותר שבו Salvind נותן ליינים בשירה שמזכירים את Dickinson, ואם הדימיון לא היה כזה ברור עד שלב הליד, הלהקה נותנת הרמוני ליד של שני הגיטריסטים, מלווה בליין בס שגנוב ישירות מכל אלבום קלאסי של Maiden שלאחר עוד קטע שירה מגיח בעוד איזו גרסא. אחלה שיר במקרה ולא היה ברור מדברי, דמיון ללהקת המטאל הגדולה בכל הזמנים זה לא משהו רע בעיני, וזה נכון לכל האלבום למי שעומד להתלונן על חוסר מקוריות – כל עוד ההשפעות הן טובות, והלהקה לא מסתירה אותן אלא לובשת אותן בגאווה על שרוולה – אין בדמיון הזה שום רע. אגב, למי שחשב שהאלבום מתחיל להיחלש לקראת סופו, כדאי להגיע ל Hiding In The Shadows כדי להגיע לשיר מטאל כבד שמכיל כמה מהריפים הטובים ביותר שהלהקה כתבה, מבנה בסיסי וקליט ושילוב מושלם של השניים עם ליד מעולה באמצע.

ופסקת הסיום למי שלא היה לו כוח לקרוא את כל העמוד: אלבום ענק, מטאל קלאסי, אין שיר חלש, חבל שלא עושים עוד כאלו, חובה לקנות – עדיף לא לגנוב, אני הולך לשמוע שוב את האלבום כרגע.