Wolf – The Black Flame

ב-10 השנים האחרונות היו לא מעט דברים שחיזקו את הדעה שלי שסוף העולם קרב והוא יותר ממשי מתמיד: אסון התאומים ב-11 בספטמבר, "יאסר ערפאת – חתן פרס נובל לשלום" ו-"בריטיני ספירס – אלבום שלישי". ואכן יש לא מעט מאוד דברים שפשוט אי אפשר לטעות לגביהם שהם דברים רעים, רעים כמו מסעדת מזון מהיר בשם "שווארמה פיגולים" או טלוויזיה תוצרת "Panashiba" או להקה שנקראת Wolf ואני מודה שפה ממש נתפס לי שריר בלשון. האם אני קטנוני? אולי… יורד יותר מידי לפרטים? כנראה… צודק? ישפטו אוזניכם בבוא הזמן, בינתיים הנה הרשמים שלי וכהתחלה זה מה שיצא לי, אין לי מה להרחיב כרגע ובדרך כלל אני לא בוחל בחפירות, כרגע אני Speechless אז תסלחו לי לרגע…

The Black Flame הוא אלבומם הרביעי של החבורה השוודית הזאת שמביאה לנו הבי מטאל עם צליל מאוד רטרו, צצות השפעות של פאוור וגם קצת ת'ראש פה ושם, כאמור, מאוד רטרו, מהסאונד, דרך הליריקס ועד לקומפוזיציות המוזיקאליות. הכיוון הכללי של האלבום הזה מאוד מושפע בין היתר מה-New Wave Of British Heavy Metal, כשלהקות כמו: Judas Priest, Iron Maiden בהחלט היוו מקור השראה לדעתי ואני מרגיש את ההשפעות שלהם בהרבה שירים. לצערי, למרות האהבה שלי לתחום הספציפי, למרות שגדלתי על הלהקות הנ"ל וחבריהם, אני לא חושב ש-Wolf יהיו התוספת הבאה לפלייליסט שלי. האלבום הזה הוא "יותר מידי".

"יותר מידי" מהכול. יותר מידי דומה לכל מה שהזכרתי ולעוד דברים, לא מחדש דבר, לא מוסיף כמעט ולפעמים נשמע כמו אלבום אולדסקול חלש במיוחד. אגב דבר טוב שאפשר כן לומר על ההפקה היא הסאונד המאוד אולדסקול שמשחזר בצורה מאוד טובה את החוויה של המטאל הישן והטוב, לא פעם הרגשתי שאני שומע משהו שהוקלט בשנות ה-80-90 וזה דיי חביב למישהו שגדל על האלבומים האלה. (רואים? אני לא עד כדי כך רע.) הליריקה נדושה, קיטשית עד כאב. אין לי בעיה עם קיטש עד גבול מסוים ואני יותר סלחן כשזה מגיע מלהקות בסגנון מ-"תור הזהב" שלו כאשר הז'אנר פרח ולבלב, אלה היו פרחים שחורים מעור ואבקנים מפלדה כאלה… פרחים שגדלים כשמשקים אותם בירה, לא מים, פרחים שגדלים על אספלט – לא אדמה רכה ו… נו טוב, אני נסחף שוב ואתם הבנתם את הכוונה.

אבל לכתוב היום טקסטים כמו לפני 20 שנה זה מעורר רחמים (לרוב) לדעתי: "Meet me at the graveyard when the clock strikes midnight" – יותר מידי צפוי, למרות שטכנית הוא מבוצע ללא דופי, הרמוניות מעולות של גיטרות ושירה מלודית. לניק, הסולן, יש יכולות ווקאליות בלתי מבוטלות אם כי השירה שלו צווחנית מידי לפעמים לטעמי. אבל הבנאדם יודע לצרוח. אפשר ממש להצביע בכל שיר או חלק מהשיר על המקור, לדוגמא בשיר "Bite" – מיידן במלוא מובן המילה, כנ"ל גם הסולו של "Make Friends with Your Nightmares". גם "I Will Kill Again" נשמע לי כמו שיר של Annihilator בימי ראמפייג' או Accept.

בכל זאת יש בדיסק מספר מאוד מועט של נקודות אור, בעיני לפחות, למשל בשיר "Demon" שאני מתחיל להרגיש שאני נכנס לראש של נגן מסוים שהוא לא סטיב האריס או גלן טיפטון. ושוב, הסולו מעלה בי אסוציאציות למיידן. אז מגיע השיר "Dead" ואני חושב Judas Priest. את הרעיון הבנתם (אני מקווה) שקשה להתעלם מהדמיון, חסרה לי האישיות של הלהקה. ידוע לי שגם בימי האולדסקול לא לכל הלהקות הייתה אחת והרבה העתיקו אחת מהשנייה, בשנת 2006, כמעט 2007, אפשר לומר ששמענו כבר כמעט הכול מהתת-ז'אנר הזה ולהביא לנו וריאציה אחרת עם אותם המרכיבים זה ממש מיותר ולא מעניין.

אני לא יכול לתת ביקורת בלי לומר מילה טובה כי אני מאמין מאוד שאין אלבום שהוא 100% "רע" ללא שום ערך What So Ever. אהבתי את "Seize The Night" ואת "Steelwinged Savage Reaper" (כש-"Painkiller" פוגש את "Aces High"), למרות שהשירים נשמעו לי כמו שילוב של Iron Maiden עם Helloween בימי קאי הנסון השילוב פה עבד בשבילי ואני חושב שהשירים האלה הם מהמוצלחים בדיסק. גם שיר הנושא של הדיסק "Children Of The Black Flame" מכיל תכונות חיוביות ואפשר לומר שהדיסק נחתם בשלשה נחמדה, חבל שמה שקדם לכם היה אוסף של ריפים טחונים ונדושים. אמנם לא מעט מבקרים משבחים את האלבום הזה ואת הלהקה, אך אני אישית לא מצאתי סיבה לקפוץ מהתחתונים – בסופו של דבר, תחליטו בעצמכם.