Wolfpack Unleashed – Anthems Of Resistance

05/02/08
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. Last Dance Of A Dying King
  2. Religion Of Control
  3. Next Victim
  4. Killing Fields
  5. Disgrace Erased
  6. Warzone
  7. To Challenge Death
  8. Eroica
  9. Wolfpack Unleashed
  10. Religion Of Control

האוסטרים העצבניים, שבניגוד לעטיפת האלבום שלהם, לא מטיפים לפשיזם ועוד ירקות אנטישמיות, מחזירים את הת'ראש המלודי לחיים. זוהי הבשורה הגדולה שמתקבלת מאלבום הבכורה הבועט של Wolfpack Unleashed. בשורה די טובה, מכיוון שלא באמת ניתן להבין את הטקסטים שמושרים באלבום (שכן בשירה יש השפעה בולטת של דת' מלודי), ולפי העטיפה אפשר לטעות ולחשוב שמדובר בהרכב פרו נאצי.

אבל עזבו אתכם מפוליטיקה. באנו להרביץ הד באנגינג, וכזה אפשר לעשות הרבה עם האלבום הכסחני הזה. המון זמן לא שמעתי הרכב ת'ראש שבאמת נצמד לנוסחאות המוכרות ועושה בהן מטעמים. אי אפשר להתבלבל, החבר'ה האוסטרים האלה אוהבים את Metallica ו-Megadeth (אפשר לשמוע השפעות של הטפילד ומסטיין בכל ריף וריף). בלי להתאמץ הרבה נמצא גם רגעים שמושפעים באופן ישיר מ-Testament ואפילו Iron Maiden. בקיצור – באוסטריה עשו שיעורים על מטאל קלאסי ואיכותי.

האלבום נפתח בסערה עם "Last Dance Of A Dying King", שהוא הכל חוץ מריקוד של מישהו גוסס. אולי ריקוד של חתול שגוסס ממנת יתר של כדורי מרץ. כל ריף בשיר הזה מנסר את הרקות, כל מעבר תופים יושב בדיוק במקום, ונשמע כמו שצריך. כמו שכתוב בספר. מחול השדים האגרסיבי ממשיך עם השירים הבאים ונעצר קלות בשיר הרביעי "Killing Fields", שנפתח בבית לא רע ונבנה לגשר קצת ילדותי מבחינת הלחנה ומלודיה.

הסולו אמנם קצת מרים את השיר, בעיקר הרגע הקצרצר של הדיאלוג בין שתי הגיטרות – זה הרגע בו אנו נזכרים שוב איזה להקות חברי Wolfpack Unleashed אוהבים. כמה חבל שאחרי הסי פארט המעולה מגיע עוד מעבר בינוני, עם המון השפעות דת', שלא עושות טוב לשיר. "Discharge Erased", השיר הבא, טוב מקודמו. יש בו אפילו רגע "שקט" (אחד הרגעים הבודדים שהגיטרות על Clean באלבום), שקצת נהרס בגלל ביצוע קולי צולע של הסולן Gunther Wirth. אפילו חטייאר כמוני מצא עצמו מרביץ הד בנגינג סטייל "One" באמצע השיר הזה, ללא יכולת אנושית לעצור. עד ככה מוצלח האלבום הזה.

עד לסופו האלבום קצת יתיש אתכם, אבל אני מניח שזו המטרה, או לפחות חלק ממנה – כיאה ללהקה שחורטת על דגלה את המיליטנטיות (לטוב ולרע), ההתשה המלחמתית נראית די הגיונית. אין בכך שום דבר רע, זה פשוט אומר שהאלבום עשה את שלו – הוא עמוס, אגרסיבי, ופרט לשיר או שניים שנוטים לילדותיות ("To Challenge Death", שיר די מטופש), מדובר בחתיכת שחרור אגרסיה מוצלחת.

בשורה התחתונה מדובר באלבום בכורה מוצלח במיוחד (או בעצם, בהקלטה מחודשת של האלבום הראשון, The Art Of Resistance, שיצא בהפקה עצמית ועפ"י חוות דעתו של Wolfgang, נשמע די רע), שמחזיר עטרה ליושנה לז'אנר הת'ראש, שפרט ליצירת המופת של Machine Head מהשנה האחרונה, קצת איבד מקסמו, לפחות בעיני. אז חפשו את האלבום הזה – צוואר תפוס מובטח.