Xentrix – Seven Words

אחד הדברים המסקרנים ביותר ב"קאמבקים" של להקות ככלל ולהקות Thrash Metal בפרט הוא "מה יש להם לומר חדש אחרי 20 שנה"? כלומר ברוב המקרים הלהקה התפרקה כשחבריה היו בני 35 וכתבה את אלבומי המפתח שלה כשחבריה היו בני 30 או צעירים יותר, כעת בגיל 50 מה יש לאותם אנשים לחדש מבחינת נקודת מבט על העולם? האם הראיית עולם שלהם בגיל 28 זהה לזו שבגיל 50 כשהעולם מן העבר השני השתנה כל כך אך נשאר זהה?

והאם צריך בכלל חידוש? ומה לגבי הפן המוזיקלי?
אני אומר Thrash Metal בפרט כי הסגנון הזה תמיד היה מזוהה עם אמירה חברתית, נון קונפורמיסטית ופוליטית מאד ישירה, קאמבק של להקה כמו Sacred Reich שכתבה את The American Way הנושך והפוליטי הוא לא כמו קאמבק של Benediction או Carcass, שם אין באמת משמעות לזמן ואפשר לשיר על ניתוחים וזוועות באותה צורה גם אחרי 20 שנה.

אז Xentrix הבריטים עשו את הקאמבק שלהם עם האלבום הקודם והמעולה Bury The Pain שהיה כל מה שחלמתי לשמוע מהם מהרגע בו שמעתי על הפסקת פעילותם איפושהוא באמצע שנות ה 90, יש מקרים שאלבום "קאמבק" עולה על כל הציפיות, זה קרה לי עם Tempo Of The Damned של Exodus למשל, וזה קרה לי עם Bury The Pain ש"חרשתי" אותו באותה שנה בלי סוף.

בהגדרתו Thrash Metal הוא סגנון מאד "טריקי" ב 2023, הקהל ברובו המכריע רוצה לשמוע את הלהקות עושות את אותו דבר שעשו בתקופת הזהב, אין מעריץ של Megadeth שלא חולם שינגנו כמו ב Rust In Peace, אין מעריץ של Kreator שלא מפנטז על אלבום כמו Extreme Aggression ואין מעריץ של Slayer שלא חלם שינגנו שוב כמו ב 1986-1990, אבל מצד שני זה במקרים רבים בעייתי, כי העולם כבר לא מתנהל כמו ב 1990 וכתיבה מוזיקלית היא תוצר רגשי של מחשבות בנפש, אף אחד כבר לא יכתוב כמו ב Rust In Peace לא כי אף אחד ובעיקר מאסטיין לא יכול, אלא כי אף אחד כבר לא חושב ומדבר במילים ומונחים כמו Brother will kill brother, spilling blood across the land, killing for religion, something I don't understand, ואף אחד לא יכתוב עוד Extreme Aggression כי אף אחד לא מתבטא ב 2023 במילים כמו don't try to tell us what is right for us, things we believe and we will never betray, אלו ביטויים של שנות ה 80 גג 90 שנעלמו מהעולם, נעלמו מהשפה, וכשבנאדם לא חושב כך, ולא מתבטא כך וורבלית, הוא גם לא יכתוב כזו מוזיקה.

וכאן נשאלת השאלה האם זה בכלל הגיוני לצפות שלהקה תעשה לנו קופי פייסט מאותו אלבום מ 1986? האם הייתם רוצים שההיא שכל כך אהבתם בתיכון ולא ספרה אתכם תסכים לצאת אתכם לדייט בגיל 40 אבל תגיד "מקווה שאתה נראה כמו אז בכיתה י"א?"
תחשבו על זה, זה לא רק לא פייר כלפי האמנים, זה גם מקבע אותם באמא של הקופסא וגם לא הגיוני בעליל.

מה כן פייר?
להבין שכמו שאתם לא נראים בגיל 40 כמו שנראתם בגיל 17 כך גם האמן לא, ולהבין שהאופי הנפשי אמנותי שלכם שנשאר בערך דומה אבל התבגר. הוא סביר להניח מה שקרה לאמן במקביל, לצפות ממנו לתת לי את אותו אופי זה כן, או לפחות דומה, לצפות לתת לי מהות קרובה למה שהיה אז זה כן, אבל לצפות ל South Of Heaven חלק 2 אחרי 20 שנה זו פשוט ציפיה לא ראלית שבהרבה מקרים הורסת מראש את החוויה והסיכוי להנות מהאלבומים החדשים וחבל.

במקרה של Xentrix הם מביאים את הקו הזה בדיוק, Seven Words הוא אלבום יותר כבד ונותן בראש מ Kin ומבחינת דינמיות לא נופל מ For Whose Advantage הקלאסי, רוב השירים הם על טמפו טיפוסי ל Thrash Metal שנע בין שירים מהירים ל Mid Tempo די קצבי, במובן הזה Xentrix לא הלכו רחוק מדי משלושת אלבומיהם הראשונים, אולי אפילו קצת יותר מהיר.
גם מבחינת ההפקה מדובר באותו צבע ומוכר ואהוב מאלבומיהם הקודמים, הפקה של סאונד עגול, ברור, מאד נוכח, הפקה שלא זול לייצר כמותה, על המיקסים Andy Sneap האגדי שאחראי על סאונד המפלצת של Kreator, Accept, Nevermore ועוד רבים, לקיחת המושכות של Sneap הביאה גוון חדש בצבע הקיים בלהקה, וכתוצאה מכך זה נשמע בדיוק כמו Xentrix אבל לא נשמע כמו נסיון חסר סיכוי לשחזר את ההפקה של אלבומי העבר, הסאונד מאד מחמיא ונותן אפשרות גם לקהל צעיר יותר שלא גדל על Shattered Existence להתחבר ללהקה וכך גם קורה.

משהו על סוגיית הזמר: כריס אסטלי ששר ב 3 האלבומים הראשונים של ההרכב והצטרף לחלק מההופעות ב 2022 מול ג`יי וולש הסולן ב 2 האלבומים האחרונים: אני קורא קצת טענות בפורומים על "אחלה אלבומים אבל אני מצפה לסולן הישן".

עכשיו באותו נדבר על זה רגע: אני בן 47, שמעתי את שלושת האלבומים הראשונים של Xentrix מאז שיצאו ולאורך השנים מאות פעמים, כששמעתי את Bury The Pain לראשונה הרגשתי משהו קצת שונה בשירה וזה טבעי אחרי 20 שנה, אבל לקח לי כמה וכמה שמיעות לקלוט שזה סולן אחר, בואו, עזבו רגע את הוייב של "הדמו היה יותר טוב": כריס אסטלי לא היה סולן יוצא דופן בז`אנר שחתימת קולו כל כך מזוהה למרחקים שאם תוציא אותו אז ישר תרגיש, זה לא שהוצאת את Mille מ Kreator או את Tom Angelripper מ Sodom שאת הקול שלהם מזהים מקילומטר, אני חותם לכם שאם לא הייתם יודעים שהתחלף סולן ב 2 האלבומים האחרונים אז במקרה של Xentrix 50 אחוז מהמתלוננים לא היו שמים לזה לב בכלל, הם הביאו את ג`יי וולש שנשמע בדיוק כאילו יצא מהאלבומים הקודמים, Xentrrix היתה תמיד להקה שחווית ההאזנה אליה היתה המכלול, לא חלקים בלהקה, דיברו עליהם כגוף, כ Xentrix, לא כ "ג`ף ווטרס מ Annihilator" או "Schmier מ Destruction", אני בטוח ש 90% מהקהל לא יודע לומר בשלוף אפילו שם אחד מחברי הלהקה, אז בחייאת.

יש ב Seven Words סוג של אופי מהודק שגורם לאלבום להשמע כיחידה אחת ומגובשת, אין לו שירים שבולטים גבוה מעל האחרים כמו נניח People Of The Lie ו Terror Zone ב Coma Of Souls של Kreator, אלא יש בו רמה אחידה של שירים טובים מאד מבוצעים באופן מרשים מבחינת הנגינה וההפקה, זה יכול להיות יותר גרובי כמו ב Everybody Loves You When You're Dead או מהיר רצחני כמו ב Seven Words שדוהר על מקצבי האייטיז של Slayer כשרוב האלבום נמצא ביניהם מבחינה ריתמית, כמו ב Ghost Tape Number 10 או My War.

שני השירים שהכי אהבתי באלבום הם Anything But The Truth עם הוייב הסמי אפוקליפטי והטקסט שמרגישים שזועם יותר, לא סתם הוא נבחר כאן כשיר סיום לאלבום, והשיר הפותח את האלבום Behind The Walls Of Treachery שאין מרשים ממנו כדי לפתוח את האלבום הזה, הכלאה מרשימה בין For Whose Advantage ל Kin (וכן, Kin אלבום ענק).

לסכם את העניין: אלבום Thrash Metal מרשים מאד, טוב מאד, מומלץ לאוהבי Testament, Metallica, Megadeth, Kreator ויש לו עטיפה מהממת שממחישה באופן מושלם את רוח הז`אנר, Xentrix של Seven Words כבר אלבום 2 אחרי הקאמבק עומדת גאה ומרשימה במקום משלה שלא תלוי בהייפ של "הקאמבק" אלא נשען ובצדק על החומר המעולה שלהם.