Yossi Sassi – Melting Clocks

לפני שאני מניח את הדיסק של יוסי סאסי במערכת, אני נזכר בתהליך המוזר שעברתי עם האיש, למרות שמעולם לא הכרנו. את להקת האם שלו, Orphaned Land, אני מכיר מאז שהייתי תיכוניסט חולוני שמן, אז שמעתי על המטאליסטים מבת ים שמהווים את חוד החנית של המטאל הישראלי, או לפחות מאיימים להיות כאלו. מודה ומתוודה – מעולם לא התחברתי לאלבומים הראשונים של להקת האם, טובים ככל שיהיו. מבלי להיכנס לביקורות, פשוט לא מצאתי את עצמי מאזין לאלבומים הללו, למרות שיכולתי לזהות בנקל את המוזיקליות והכישרון שהיו שם. כמו רבים אחרים, Mabool כמה שינה את דעתי על הלהקה, אבל עדיין לא ברמה של מעריץ והופעות, וכיו"ב. פתאום יכולתי לשמוע את ההתבגרות המוזיקלית של הלהקה, וכנראה שתרמה לכך הצפייה בסרט התיעודי הנפלא, שהוקרן לא מעט פעמים בערוץ 8, אודות הלהקה.

תקראו לי רגשני, תקראו לי פלצני, תקראו לי ראג'י חדידה אם תרצו, אבל הסיפור האישי של יוסי סאסי ריגש אותי במיוחד. אולי כי אני מכיר כמה אנשים כמוהו, ואולי כי אני מזדהה עם המאבק שלו להגשים את החלום מצד אחד, ולחיות את החיים מצד שני. לא יודע מה באמת הסיבות לחיבה שלי לגיטריסט המוכשר הזה, אבל היא שם, היא קיימת, ועם כל המידות הקטנות של ארץ ישראל (והקרבה הגיאוגרפית שלנו) עדיין לא יצא לנו להיפגש, ולו פעם אחת. כל זה לא קשור בכלל לעובדה שהאלבום האחרון של Orphaned Land הוא יצירת מופת שהעיפה לי את המוח ופירקה אותו כמה פעמים במהלך השנה האחרונה. וכל זה לא קשור בכלל לעובדה שלעניות דעתי הצנועה, יוסי סאסי הוא גיטריסט מעולה, אבל לא בגלל הסיבות הטכניות שגורמות לנו לאהוב גיטריסטים מסוימים. יוסי סאסי הוא לא שרדר מבריק יותר מאחרים, ולא מלחין טוב יותר. יוסי סאסי הוא קודם כל מוזיקאי אמיתי, כזה שהתווים יוצאים לו מהפה ביחד עם הג'יפה של הלילה כשהוא מצחצח שיניים, וכזה שכשהוא שוטף מאחורי האוזניים, הוא עושה זאת במשקל מוזיקלי. לא היינו צריכים לשמוע את האלבום הסולו שלו בשביל לגלות את זה, אבל הוא גם כנראה בחור נחמד במיוחד, כי הוא שחרר אלבום כל כך מוצלח, עד שאין לנו ברירה אלא להבין שמר סאסי הוא אחד המוזיקאים המעניינים בישראל כיום.

אז סיימתי ללכת במורד שביל הזיכרונות, והנחתי את הדיסק, Melting Clocks, במערכת. רגע לפני שלחצתי "פליי", הצצתי בעטיפה המרשימה, שמציגה את הבחור במבט נוגה, כשהוא משחיל שעון בסגנון דאלי לתוך כוס קפה ישראלית טיפוסית. אני כבר מרוצה. שאר התמונות בעטיפה נחמדות, ממשיכות את המוטיב של ערבוב איקונות אמנותיות מוכרות בתוך תמונות מודרניות, ויש קצת מילים של שירים. משהו קטן הפריע לי, והוא הביאור של סאסי לקונספט האלבום (אף פעם לא אהבתי שמסבירים לי מה אני שומע), אבל החלטתי שאני יכול לחיות עם זה, ולו רק מקריאת הכלים בהם מנגן סאסי באלבום, ושמות המשתתפים בהקלטות. פרט ל Marty Friedman ולמרינה מקסימיליאן בלומין, אני לא מזהה אף אחד, וזה כבר טוב – כי כך אפשר להיות אובייקטיבי.

מחשבה אחרונה עוברת בראשי לפני שאני מתחיל להאזין – אני לא יכול לשים את האצבע על השפעה מסוימת ששמעתי וזיהיתי בנגינה של סאסי, במרוצת השנים. אתם מכירים את זה – יש גיטריסטים שאפשר לשמוע כבר מהתווים הראשונים שהם מושפעים בצורה ברורה ממישהו. אצל סאסי זה מעולם לא קרה לי – לא הצלחתי לקבוע אם הוא אוהב יותר את ג'ון פטרוצ'י, סטיב ואי, דג'נאגו ריינדהארט, מרטי פרידמן או פאקו דה לוסייה – וזו מעלה נפלאה, מבחינתי. חמוש במחשבה הזו, נכנסתי אל השיר הרשון באלבום, Drive – בלדת רוק פיוז'ן מרגשת, שמציגה את כל מה שנשמע באלבום הזה – רוק מהודק ואינטליגנטי, עמוס ברגעים ג'אזיים מודרניים, שמתשלבים בקלות טבעית עם האהבה העצומה של היוצר למוזיקה אוריינטאלית מבית אבא. בעיני, זו דרך מושלמת לפתוח אלבום סולו ראשון, מעין הצהרת כוונות – ביצועי גיטרה מרשימים אך לא חופרים, מלודיים מאד, שמלווים מבנה כתיבת שירים ברור ומהודק. מכירים את המחלה הזו של גיטריסטים שמשחררים אלבומי סולו – שירים שלא נגמרים, שלא ברור מתי מתחיל בית ומתי מתחיל "פזמון", כי כל הזמן הם רצים על המיתרים כאילו יש להם טורט? אז מתברר שיוסי סאסי הוא לא כזה. הוא באמת כתב שירים לאלבום, גם אם אין בחלקם טקסט, ונתן לגיטרה שלו להיות הסולן. זו מעלה בעיני, שרק מדגימה שהאיש באמת מבין את המהות של כתיבת שירים – המבנה הוא הבסיס שאמור להעביר את המאזין תהליך רגשי.

מחשבה נוספת שעלתה בראשי בזמן ההאזנה ל Drive (וביתר דיוק – לדקה השלישית בשיר) היא שלא סתם מרטי פרידמן מתארח באלבום, שכן ניתן לשמוע את ההשפעה הישירה שלו על הנגינה של יוסי סאסי בשיר. הרעיון הזה יקבל חיזוק נוסף בהמשך ההאזנה לאלבום, בעיקר בשירים Numbers' World, ו Another Day on the Office. אמני גיטרה נוספים שרוחם שורה על האלבום הם Allen Holdsworth, John McLaughflin ולא בכדי אני מביא לדוגמא שני גיטריסטים שמזוהים בעיקר עם עולם הפיוז'ן המודרני, שכן ברוב הקטעים באלבום – בין אם רוח המטאל והרוק הכבד שורה עליהם או לא – ניתן לשמוע את האהבה הגדולה של סאסי לפיוז'ן, הבן החורג של הג'אז, שהפך את הוירטואזיות לאחד מכלי הנשק החשובים ביותר שלו. אבל (וזה אבל מהותי) רוח הפיוז'ן, שלעיתים רבות יכולה להתפרש כרוח של אוננות מוזיקלית, אינה משתלטת על האלבום, כמו שהמקורות המטאליים של סאסי אינם המקורות המובילים את האלבום. אם יש ז'אנר אחד שיכול להגדיר את האלבום הזה הוא פשוט "רוק חכם" (בניגוד לרוק מפגר במתכוון, שמאפיין הרכבים אעלק מתוחכמים כגון the Strokes, אבל זה דיון אחר לחלוטין): רוק עמוק, מלא בכיוונים והשפעות, שלא מפחד לערב מזרח ומערב, מודרני וקלאסי, כבד ומלודי, בשר וחלב, ומה לא.

ההפתעה הגדולה באלבום היא השירה של סאסי, שלא מתיימר לנסות לשיר כמו זמר מקצועי, ודווקא החספוס הבסיסי הזה מעניק קסם נוסף לאלבום. לסאסי יש קול חד גוני, שכנראה לא היה עובר תכניות "מוזיקה" כגון The Voice, אבל הוא יודע לשיר נכון, ויודע ללוות את המוזיקה בצורה הנכונה ביותר, שתעביר את הטקסטים שכתב לאלבום. התהליך שהאלבום אמור לספר (יום בחייו של אדם, מבוקר ועד ערב) מתפתח היטב תודות לבחירת הקטעים בהם תתווסף שירה, ובמקרים מסוימים כמות השירה אף משרתת את הכוונה – Numbers' World, שהוא בפירוש אחד הקטעים הטובים באלבום, מתהדר בארבע שורות טקסט בלבד, ונקודה זו (קצת לפני אמצע האלבום – או אמצע היום), תפקידי השירה תופסים נפח מהותי ביותר באלבום, שממשיך עם השיר בו מתארחת מרינה מקסימיליאן בלומין, Melting Thought, בלדת פיוז'ן עדינה. השיר הזה נשמע בתחילה כמו תצוגת תכלית קולית של זמרת מוכשרת מאד, אבל בהאזנות נוספות מגלים את עבודת הגיטרה המבריקה והעדינה של סאסי, שלא מתבלטת במיקס, אבל צובעת את השיר בצבעים הנכונים ביותר.

Another Day on the Office הוא השיר הכבד ביותר באלבום, שמתחיל שלב גרובי באלבום, שלב שנמשך גם בשיר הבא, בו סאסי תופס את המיקרופון ומעלה הילוך עם תפקיד שירה מסובך בשיר מלא שמחת חיים מוזיקלית, שמזכירה קצת את גילו האמיתי של סאסי בכניסה לסולו הגיטרה, רגע בו השירה הופכת למעין צווחת גלאם מטאל אייטיז סטייל. The Routine, בו מתארח מרטי פרידמן, הוא המנון פולק אוריינטאלי מרגש, שמחבר את האלבום להשפעות ברורות כגון המוזיקה הערבית המסורתית אותה מקפיד לשלב סאסי בלהקת האם שלו, והשפעה נוספת שהיא האלבום המופתי את פרידמן, Introductuion, אחד מאלבומי הגיטרה המרגשים בהיסטוריה – בו פרידמן החל להתנסות עם מוזיקת עולם בשילוב מדויק עם עולם הרוק ממנו הגיע (בניגוד ל Scenes, שהיה על טהרת המוזיקה היפנית).

פחות או יותר מאמצע האלבום, סאסי הציג את קשת ההשפעות המוזיקליות שיככבו באלבום, ומכאן השירים ממשיכים לרגש, אחד אחרי השני, כשכל שיר נצבע בצבע אחר – פעם פיוז'ן עדין (Sahara Afternoon), פעם בלדה אקוסטית ספרדית-ערבית (Sunset), ומה לא. סיום האלבום הוא תחילתו, כשתווי הסיום של Melting Clocks (שיר הנושא) מתחברים אל תחילת השיר הראשון, ובכך משלימים מעגל מוזיקלי, שהוא גם כנראה השלמת מעגל אישית של היוצר – ההרגשה הכללית היא שסאסי חיכה המון זמן להוציא חומר משלו, וההמתנה הזו הייתה נכונה בהחלט. הבגרות וההשלמה האישית עם החיים המוזיקליים הם מוטיב מרכזי ביצירה שלו, וגם אם הוא לא ניסח זאת בטקסטים מסוימים, ניתן לשמוע זאת בנגינה ובעיבודים – בוגרים, מאוזנים, מוכנים לצאת לעולם בקול תרועה של מוזיקאי שיודע בדיוק מה הוא רוצה לשמוע ומה הוא רוצה לומר במוזיקה שלו. "שעונים נזילים, נקרא האלבום בתרגום עברי, ואין צמד מילים נכון יותר עבור האלבום הזה – הזמן הוא מרכיב חשוב ביצירה של סאסי, אך ברגעים מסוימים, אין לו משמעות, והוא הופך נזיל – המוזיקה שהוא אהב כילד נכנסת לכוס קפה ישראלית טיפוסית ויוצאת משם כחלק מערבוב נוזלי עם מוזיקה שהוא אוהב כעת. התמהיל הוא משהו חדש, שבמקרה הוא גם משהו שלא הרבה מוזיקאים העזו ליצור בארץ. ואם לא הייתי מתלהב כל כך מהאלבום הזה בגלל המוזיקליות המתפרצת שלו ובגלל חדוות הנגינה והיצירה שבו, הייתי מתלהב מהעובדה שמדובר בחתיכת מוצר מרתק, שלא שמעתי כמוהו מיוצר ישראלי המון זמן, אם בכלל.

להאזנה במיוזיקס