Zeal & Ardor – GREIF

נפתח את סקירת האלבום הרביעי במספר של  Zeal & Ardor (להלן: "זיל אנד ארדור"), "GREIF", בהדרכה קצרצרה בתפעול מקלדת מחשב. קחו את כל מה שאתם יודעים על להקת האוונגרד בלאק השוויצרית ולחצו באריכות על מקש ה-DELETE. למה? כי במאמץ להתרחק ככל האפשר מן המורשת המוזיקלית שהותוותה באלבומים הקודמים ולהציג קו סגנוני חדש ומפתיע – כזה שלוקח את "זיל אנד ארדור" הרחק ממטעי העבדים ומערבות הפרא של הבלאק מטאל לעבר לאונג' בר ממוזג ומצויד בבקבוקי וויסקי מהודרים ומוזיקת אלט-רוק מלנכולית ולעיתים מופנמת – כורת ההרכב את הענף שעליו צמח הפרי המוזר (למען הסר ספק, הקִרְבָה או הדמיון לשם האלבום השני של ההרכב, "Stranger Fruit" איננה מקרית).  

"זיל אנד ארדור" זכו להצלחה מטאורית כמעט בן לילה. ואולי, יהיה זה נכון ומדויק הרבה יותר לייחס את אותה הצלחה פנומנלית לפועלו של אדם אחד בודד ולהשתמש בלשון יחיד. המיזם המוזיקלי נולד כמעט באקראי, כשמנואל גָנֽיו, בן לאם אפרו-אמריקאית ולאב שוויצרי, שאל בפלטפורמת הפורומים שוקקת הטרולים 4chan, אילו שני ז'אנרים כה שונים זה מזה הוא יוכל לשלב יחדיו. המענה שלו זכה מאחד ממשתמשי הפורום – בלאק מטאל יחד עם מוזיקה שחורה – כלל אמנם את מילת ה-N האסורה, אך התגלתה בדיעבד כקטליזטור יצירתי.

המוזיקאי יליד באזל בחר לבלוע את עלבונו ובהתבסס על עבודות אתנוגרפיות, ליקט במעין עבודת שורשים שירים שנהגו עבדים לשיר במטעי הכותנה של דרום ארצות הברית בתקופת העבדות. הוא הוסיף לשירים אלה ריפים ולא מעט אלמנטים אלקטרוניים, מוטיב חוזר בפרויקט המוזיקלי שהחל לקרום עור וגידים.

מה שהחל אפוא כתרגיל אינטלקטואלי שאפתני – איך היה נשמע הפסקול של העבדים השחורים בדרום ארה"ב לו היו בוחרים שלא לנהוג בהכנעה, ובמקום להפנות את הלחי השנייה לאדוניהם הלבנים היו דוחים את הנצרות וסוגדים לשטן – נחל הצלחה רבתי. הפרויקט המוזיקלי פרץ את גבולות האנדרגראונד וצבר עוד ועוד מעריצים. המפגש הבין-תרבותי – שירת העבדים שנצרבה במטעי הכותנה של הדלתא בלוז עם האסתטיקה של הטונדרות הקפואות של סקנדינביה – טלטל את עולם המטאל הפריביליגי בדרך כלל.

כמו רבים אחרים, גם אני נפלתי שדוד. נשביתי בקסמי המפגש הבלתי האפשרי בין גוספל ובלוז מצד אחד לבין בלאק מטאל מצד שני. התפעמתי לא רק מיכולתו של גניו למחוק או לכל הפחות לטשטש גבולות ולגשר על התהום שהייתה פעורה עד כה בין ז'אנרים מוזיקליים כה שונים, אלא גם התענגתי על יכולותיו הווקאליות הפנומנליות. התפעלתי ממקהלת הגברים שצועדת בעקבותיו כצל שחור ברבים מהשירים, ממקהלת הצרצרים ב- "Don't You Dare" שנשמעת לסירוגין ושנבלעת בשאון הבלסט ביטס, מנגינת הפסנתר הקברטית ב-"Gravedigger's Chant" ומהשריקה הנונשלנטית שנשמעת ממרחקים בפתח "Golden Liar". קראתי בתשומת לב את הטקסטים הנוקבים שכללו לא רק קינת עבדים שרגליהם נתונות בכבלים על מר גורלם ("Built on Ashes") אלא גם זקיפות קומה, שאיפות נקם וגאולה ("Row Row", "Servants") וכמובן – דברי שבח והלל לשטן ("Devil Is Fine", "Blood in the River") או לאלילי שווא אחרים ("We Can't Be Found").  

ברוח דברים אלה, גמרתי את ההלל על האלבום הקודם, "Zeal & Ardor". את האלבום, שיצא ב-2022, דירגתי בפסגת אלבומי השנה במסגרת פרויקט הסיכום השנתי של מגזין "מטאליסט".

בפראפרזה על השיר "פנתרה" של נועה קירל, קיוויתי ש-"GREIF", האלבום החדש והרביעי במספר של "זיל אנד ארדור", יהיה, כמו קודמיו, עם שיניים חשופות וניבים מדממים. ציפיתי, אולי בנאיביות, שאלבום שרצועת הפתיחה שלו נקראת "the Bird, the Lion and the Wildkin", ישלח בי אלף אריות ויקרע אותי לגזרים. 

ובכן, מה רבה הייתה אכזבתי לגלות שכגודל הציפיות מהאלבום החדש, כך גודל האכזבה. למה? כי "GREIF" הוא כמו הבחור המיושב בדעתו שחזה את הנולד כשהתביית על ג'וב בגאמפא אחרי האקס היצירתי במיוחד שחלם לכבוש את העולם ושעד לבוא הפריצה המיוחלת עבד בינתיים ב"אמפמ"; הוא כמו התעודה הבינונית להחריד שמביא הביתה תלמיד לאחר שבסמסטר הקודם התגאה בגיליון ציונים לתפארת.   

שני השירים שמקנים לאלבום ציון עובר בקושי הם הרצועה הרביעית "are you the only one now?" והרצועה השניים עשר, "Solace".

"are you the only one now?" הוא דוגמה מופתית לדינמיקת שקט-רעש-שקט. הוא מתחיל כהתכרבלות מצועפת, כשגניו ישן כפיות עם alt-J או עם Radiohead. אך הנים לא נים החולמני מופר בבת אחת כשנחיל צרעות פורץ מבעד לחלון. "Solace" הוא ריטריט מהורהר ומלנכולי בסגנון פוסט-רוק או פוסט-מטאל, שכנות בוקעת מבין האקורדים המינוריים של הפסנתר, מתפקידי הגיטרה, מהשאלות הרטוריות והתהיות הפילוסופיות שבפזמון.

מבחינת מבנהו, "GREIF" שומר עדיין אמונים למבנה הקלאסי של שלושת קודמיו:  אלבום בצורת דיאגרמת פאי שכולל שירים מלאים, קצרים יחסים, ורצועות מעבר אקספרמנטליות, לרוב של מוזיקה אלקטרונית.  אך פרט למבנה ופרט להבלחות בודדות כמו שני השירים שאוזכרו לעיל, "GREIF" הוא אלבום שלא מזכיר כמעט במאום את הנועזות ואת הפראיות של האלבומים שקדמו לו.

"GREIF" הוא אפילו לא שטן בתחפושת. במאמץ להשיל את קרני השטן, מתרחק גניו מהיסודות שהקנו ל"זיל אנד ארדור" את תהילתו. הבחירה של גניו לפתוח את סגור ליבו ביתר שאת באלבום החדש ולתנות את צרותיו באוזני מאזיניו, לא בהכרח עושה עמם חסד. במקום לשרוף את תא הווידוי ואת הכנסייה שמקיפה אותו, הוא נכנס אליו עם שירי אלט-רוק בינוניים. הוא מנתק את עצמו מכבלי העבר, אך עושה זאת במחיר ביותו של הפרא האציל.

"Fend You Off", הוא שיר אינטימי ורווי כאב, שמושפע במידת מה מ-Tool. אך האגרופים המטאפוריים שהוא מטיח במישהו שהאכיל אותו מרורים כדי להרחיקו מעליו וחריקת השיניים הזועמת, נשמעים יותר כמו שיר שיכול להתאים לטריילר לסרט המשך מסדרת "דמדומים". גם השנייה וחצי של שירה בסגנון Ihsahn לקראת סוף השיר – סוג של מס שפתיים הכרחי לחברים משכבר הימים בקהילת הבלאק מטאל – לא מחלצת את השיר מבינוניותו.

גם ברצועות נוספות באלבום לא תימצא הישועה. "Killonova" ו-"Thrill" הן רצועות סתמיות ופשטניות להחריד ו-"Disease", שמושפע מאוד מ-Queens Of The Stone Age מנסה לשדר גרוביות איטית וסקס אפיל, אך בפועל הוא גורם לפיהוק ארוך. "Hide in Shade" שמעלה נשכחות ושמזכיר בשמיעה ראשונה את "זיל אנד ארדור" הישנים והאהובים, מתגלה גם הוא כנטול אנרגיה.

הפרי המוזר שהלך וצמח בהדרגה עד שהבשיל באלבום שנושא את הלהקה, הפך ב-"GREIF" למחית סינתטית: נימוחה בפה ונוחה אולי יותר לעיכול, אך מנגד – כמו כל מזון מתועש שנארז בקופסת פח – חסרים בו הרעננות והמתקפה על כל החושים; כזו שמתעוררת בעת נגיסה בפרי שנקטף זה עתה מן העץ. כמו במשחק Fruit Ninja, גניו ריסק ב-"GREIF" את כל אותם אלמנטים שהרכיב בעמל רב ושטווה ביד אמן באלבומים הקודמים, רק כדי להקליט אלבום אלט-רוק שמוטב שיישאר בגדר סטוץ בשירותים ולא רומן מתמשך.