Zero Hour – Spaces Of Pictures Burnt Beyond

Zero Hour הוא הרכב פרוג מטאל אמריקאי ותיק, שקיים עוד מ 1993. מאחוריהם ארבעה אלבומים מלאים ואי פי אחד. האלבום השני שלהם the towers of avarice, זכה להצלחה מסחרית מפתיעה, ואף העלה אותם על מפת הז'אנר, כאחת מהלהקות המבטיחות. אולי בגלל ריבוי ההרכבים בז'אנר, ואולי בגלל שהאלבום ההוא יצא לפני כמעט שבע שנים, הלהקה חמקה מאזני. ואני חייב לציין, שההפסד כולו שלי, ואם לא תשימו ידיכם על האלבום החדש שלהם, האלבום עליו אתם הולכים לקרוא, ההפסד יהיה גם שלכם. ההרכב החליף כמה פנים ושמות במהלך השנים, והשינוי המשמעותי שהם עברו בשנים האחרונות, כך נראה, הוא בגזרת הסולן – הם החליפו שני סולנים, עד שהגיע העילוי הנוכחי, כריס סאלינס.

אין ספק שהדבר הבולט באלבום, מעבר ליכולת הטכנית הגבוהה של ההרכב, הוא הקול המדהים של סאלינס, שמזכיר את ג'ף טייט, הסולן של queensryche. סאלינס בהחלט שייך לאסכולת ה"סולנים הדרמטיים", אבל הוא מגיש את קטעי השירה שלו בכזו עצמה ורגש, שהמון סולנים "מנוסים" יכולים רק לשבת וללמוד איך מבצעים צרחה גבוהה כמו שצריך. אין ספק שסאלינס יהפוך עם השנים להיות אחד מהסולנים הבולטים בעולם המטאל.

אז מה יש לנו באלבום הזה בעצם? מעבר לסולן נפלא, יש לנו הרכב משופשף, שיושב מעולה, וניתן לשמוע בכל שיר שהבסיס של ההרכב רץ ביחד כבר שנים. ואכן, מסתבר שפרט לשני קלידנים שהועזבו במהלך השנים, הגרעין המקורי של בס-תופים-גיטרה נשמר לאורך כל השנים בהן ההרכב חי ונושם. ואיזה הרכב – הבסיסט (טרוי טיפטון) סוחב על עצמו תפקידים מרשימים במיוחד, גם ברגעי המטאל האגרסיבי וגם ברגעים השקטים באלבום, וכאלה לא חסר. המתופף (מייק גאי) מעולה – שובר מקצבים ומשקלים על ימין ועל שמאל, ומפגין טכניקה מעולה במעברי מצילות. בכלל, כמתופף, אני לא שומע המון מתופפי פרוג שמנסים לצאת מהשבלונה של "דאבל בס, וכמה שיותר מהר ושבור". מייק גאי לא רק מנסה, אלא יוצא מהשבלונה בקלות. הוא אולי יכול להשמע רגוע במיוחד, בהשוואה למתופפים אחרים, אבל שלא יהיו טעויות – הוא מתופף מעולה.

הגיטריסט (ג'ייסון טיפטון, כן, הם אחים) מרביץ ריפים נהדרים – לא רק פאוור קורדס צפויים ומהלכים שכבר שמענו באלף אלבומי פרוג אחרים, אלא נגינה שגובלת לפעמים בפופ פשוט, ולרוב מורכבת מריפים מסובכים, אבל לא כאלה שמשאירים אותך פעור פה לנוכח הטכניקה. בכלל – זוהי הבשורה הגדולה ביותר לגבי האלבום הזה – "zero hour" לא מנסים להשוויץ בטכניקה, אלא פשוט ליצור שירים טובים. אם השיר יוצא 10 דקות, כנראה שככה הוא אמור לצאת. אין הנחות באלבום הזה. בניגוד להמון הרכבים, "zero hour" לא מושכים שיר לאורך אסטרונומי רק בשביל להראות שהם יכולים לעשות שיר ארוך שמלא בקטעי טכניקה. להיפך – ברוב שירי האלבומים אין קטעי "שוויץ", אלא המון מלודיות שנמשכות ומתפתחות למקומות לא צפויים.

האלבום יכול להתפס כמעין אלבום קונספט, שכן מתוך שבע רצועות המתנגנות בו, בחמש מהן חוזר אותו משפטי מוזיקלי – ריף גיטרה הבנוי מעליות וירידות באוקטבות, בליווי בס מתואם, ותופים אגרסיבים במיוחד. בתחילה לא התרשמתי, ואפילו חשבתי שמדובר בחוסר יצירתיות בכתיבה, אבל ככל שמתעמקים בשירים, ובעיקר במילים, מגלים שהדבר מכוון. ולא רק שהוא מכוון, הוא מפקס את האלבום למעין יצירה אחת, שהמשפט המוזיקלי הספציפי הזה הולך ומתפתח משיר לשיר, ובונה לנו יצירה מוזיקלית עמוקה יותר ממה שנשמע בתחילה.

בשורה התחתונה – אלבום מעולה, לחנים חזקים, הפקה מרשימה במיוחד, עטיפה מ-ע-ו-ל-ה, וסולן שיכול ללמד קורס שנקרא "שירת פרוג 101". מומלץ בחום למי שפתוח לפרוגרסיב מטאל מורכב במיוחד, ולא כזה שבנוי על המון מהירות והרמוניות צפויות. למי שרוצה לשבת שלושת רבעי שעה ולחשוב, הדיסק הזה מושלם בשבילו. אבל לא לחשוב יותר מדי, כי כש"זירו אוור" רוצים לתת בראש, אין מניס בהד בנגינג. המטאל שלהם אגרסיבי, חי, מהבטן.