Zohamah – Manic Depression

יש כאן איזשהו סיפור קונספירציה שעוד לא החלטתי אם הוא מותחן ריגול בפוטנציה או סיפור הרפתקאות, אבל הוא מתחיל ככה: אדם בעל חזות מזרחית, ששורשיו במדינת אויב מגיע לעיר שנטען שכלל אינה קיימת. במילים אחרות, חזי מנשה, אותו באסיסט עירקי המוכר לחלקכם מ-Spawn of Evil בתחביבו, איש סאונד בעוונותיו הרבים ופתח-תקוואי במקצועו, החליט ללכת על פרויקט סולו.

האמת שלא לגמרי. בהתחלה, לפני כשנה, אסף חזי סביבו מספר נגנים והקים הרכב, ולאחר מספר חזרות החליט להמשיך עם החומרים כפרוייקט סולו, כאשר חלק מהחומרים פרי עטם של אלון קרניאלי (Sinnery) ודוד אלון (Edellom).. Zohamah הוא פרוייקט נטול יומרות והגדרות. למעשה, חזי עצמו לא ידע לגמרי להגדיר את הסגנון, אבל הדיבור הכללי מכיוונו היה דארק דת', כאשר אני מרגיש גם קצת תבליני בלאק אטמוספרי, ואיך שלא מסתכלים על זה, יש לנו כאן תערובת מעניינת, כמו קבב עירקי טוב מעורבב עם שומן כבש וכמות נכונה של שום. לתערובת הזאת נתן חזי קצת נופך מקומי מעניין ומרענן, בדמות ליריקות בשפה העברית.

השיר הראשון, A rotten tree מתחיל בריף ספק דת' אולדסקול, ספק גרוב, אבל היי, הוא בהחלט מצליח להכניס אותי לעניין. יש בו מן הצהרה על צורת כתיבה לא מכוונת, שמשלבת קצת אולדסקול עם קצת ניו-סקול וחוסר פחד לזוז בין ז'אנרים, העיקר שהתוצר נשמע טוב. בעוד הריף מתפתח, חזי נכנס עם שירה אפלה ביותר, מהסוג שלא יצא לי לשמוע מהמון להקות, ועל אף מונוטוניות מסוימת במנעד, האוזן שלי כולה מתמקדת באיכות המנעד, ובשפה העברית בה השיר יוצא לעולם. הקצב יורד ועולה, השיר נוזל למחוז הבלאקנד-דת', הסגנון האהוב עליי, ובואנה, יש פה משהו שיושב לי בין Behemoth ובין Thy Darkened Shade. השיר אמנם קצר, פחות מ-3 דקות, אבל אין ספק שמשאיר טעם של עוד, מה שהופך אותו לבחירה נכונה לחלוטין לפתיחה של ה-EP הזה.

מיד אחריו מגיע שיר הנושא, Manic Depression. הקצב של השיר קצת שבור, השירה נעה בין מונוטוניות ושכבות קול והד שנשמעים כמו תפילה משותפת של כמה אנשים מרושעים, לבין צעקות מהסוג המקפיא דם, אבל לא צורם לאוזן כמו שאפשר למצוא בכמה להקות. בכללי, מתחיל להסתמן כאן קו ווקאלי מאוד מסוים, שונה ממה שאני רגיל, שגולת הכותרת מבחינתי היא בתיאור שלו את המאניה-דיפרסיה אשר לדברי המשורר "קושרת את האדם אל קבר נצחי". לרגע אתעכב על שורה זו, בגלל ההיכרות שלי עם חולי מאניה-דיפרסיה, ואגיד שמי שמכיר את ההפרעה מקרוב עלול להזיל דמעה. עבודת הסאונד וההפקה (עליה גם אחראי חזי עצמו) מאפשרת לתפקידי השירה להישמע לחלוטין כמו איזה טקס פגאני. אין לי מושג האם זאת הייתה כוונת המשורר, אבל זאת החוויה הנהדרת שלי. לעומת קודמו, אפשר להגיד שהשיר קצת יותר מונוטוני אבל קצת יותר אווירתי.

Through the gates נפתח ברוח קרב, עם צעקה חזקה, תופים מהירים וקצב מצוין וסוחף המקבל גיבוי מצרחות מהסוג המשובח ששמעתי בארצנו הקטנטונת. השיר יורד לריף פשוט ומנסרו וניכר כי קצת האדבאנג בלתי רצוני מתחיל להתקדם במורד צווארי. רק כדי לגוון, באמצע השיר הקצב יורד ונשמע גזור מעט ממחוזות הדום, עם לחשים ולחשושים, קולות נוספים ושלל תיאורי אימה, כל זאת כדי לפרוץ שוב לעבודת תופים פנטסטית וכאוס שחוזר חלילה. השיר כולו עוסק בדרך הכניסה לגהינום, עם בחירה מכוונת לתאר אותו כ"שערי הילל" ולא איזה לוציפר או משהו. אני חושב שהעיסוק בכניסה לגהינום , כשהשיר מגיע אחרי שיר שמדבר על קבר נצחי, הופכת את ה-EP הזה למעין מסע בדרך אל המוות.

השיר האחרון נפתח גם הוא בריף עם גרוב, והפעם אני מצליח להרגיש גם טיפה יותר דגש על עבודת הבאס, נטו מהצליל שהבאס מקבל במיקס. כשאני מסתכל מנקודה זו אחורה לשירים הקודמים אני מבין שהיה פה קצת פספוס, כשחומר שכזה נכתב על ידי באסיסט אבל אין בו תפקידי באס בולטים במיוחד. אבל אני לא נותן לזה להטריד אותי. בהמשך ישיר לשירים הקודמים, השיר פשוט זורם נהדר כמו קודמיו, עם תפקידי שירה מלאי הד וצעקות, מלאי רצח וכעס, המתבטאים בסוג של כעס דו צדדי בין מאמין באלוהים שמאס בו, לבין האל שמתעקש להכריח אחרים להאמין בו.

לדברי חזי (ואני נוטה מאוד להסכים איתו), עברית היא שפה שיכולה להיות רעה וקדושה באותה מידה. קו המחשבה הזה לטעמי נכנס נכון בהחלט לידי ביטוי ב-EP. מצד אחד הייתה בעבודה הווקאלית תחושה של קדושה וטקסיות, ומצד שני היה הרבה מאוד רוע. כשמסתכלים על התנ"ך ובאופן כללי על ההיסטוריה של העם היהודי ועל הזוועות הכלולות בה, השפה יכולה להיות מלאה בתיאורי אימה, לא הרבה פחות משפות אחרות. למעשה, השימוש בשפה העברית והרפרנס ליהדות נובע משנאה לדת היהודית (וגם לשאר הדתות), ויש משהו בלהשתמש דווקא בשפה המקומית הכל כך עתיקה כדי ליצור אווירה ייחודית מהסוג האפל.

לסיכום, אין הרבה להקות בארץ שיוצאות מתחומי הדיכוטומיה של הז'אנרים במטאל, וכשאני נתקל בפרויקטים כאלה ואחרים שחוצים את הגבול אני נוטה לשמוח. אני חושב שהעובדה שמראש לא היה ניסיון להגדיר את הז'אנר שעתיד להיווצר כאן אלא כולו היה תוצר של זרימה עם מחשבות וכיווני כתיבה והלחנה אפלים, שירתה נאמנה את ה-EP הזה ויצרה קבב שכבר טעמנו במלא מקומות חלקים שונים ממנו, ועדיין יש בו איזשהו הרכב עם חתימה אישית של היוצר, ועדיין, אפילו שיש מלא קבבים טעימים שם בחוץ, העירקי הזה עושה את הקבב שלו מצוין, ואם יש לו גם צ'יפס וקולה בשבילי אני אחזור בשמחה לעוד מנה, כי כזה אני. בנאדם שקל לקנות אותו בקבב, צ'יפס, קולה ומטאל אפל וכבד.