Extreme Metal Armageddon

חודש פברואר נחתם בהופעה מצוינת במועדון ה-Dmusic בקרית אתא. המגמה של ה-Dmusic, שהפך לבית הנחלה של המטאליסטים באשר הם בצפון, בין אם יש הופעה או אין לעניות דעתי, הוא להפוך את המקום לא רק למשכן עלייה לרגל עבור מטאליסטים מהארץ – אלא להביא אותו למודעות מהמועדונים הגבוהים ביוקרתם שזה מגיע להופעות מטאל. לאחר שאירחו כבר את The Rotted ואת The Fading ביחד לעוד מגוון אירועי מטאל מקומיים גדולים וקטנים כאחד – נחתו עכשיו רביעיית להקות שנעה מ-Thrash Metal דרך Grindcore וכלה ב-Deathcore. אך עקב רצף ההופעות המוצלח, בחרנו במטאליסט להציג את המשנה המקומית של הלהקות אשר הופיעו – או בשפה יותר פשוטה, לספר לכם מה הלך שם. קבלו את זה.

The New Order

ראשונים לעלות היו The New Order ממודיעין. וידוי אישי – זו הפעם הראשונה שאני חוזה בהם בהופעה חיה, אם כי אני כבר פחות או יותר מתורגל על החומר שלהם מראש. המוזיקה של The New Order הדליקה אותי עוד מהרגע הראשון ששמעתי אותם. הם מבחינתי היו בדיוק נקודת החיבור החסרה בין ה-Thrash Metal המסורתי לבין מטאל מושחז ברעל מודרני מעט יותר, מבלי באמת להפוך לקלישאה מהלכת. הצוות שמרכיב את The New Order כולל שלושה פרצופים חדשים, ביניהם סולן כריזמטי שמזכיר בגישתו ובתסרוקתו את Philip Anselmo של 1990, אבל הרבה יותר קרוב לביצועים שלKyle Thomas ו-Randy Blythe בשיאם. המוזיקה נעה בין ה-Thrash המסורתי והעצבני של Slayer ושל The New Order, ובגדול האלבום הקרוב ביותר להגדרתה המוזיקלית של The New Order הוא דווקא Low של Testament ומעט The Gathering – מאשר שם הלהקה (שהינו הצדעה מוחלטת לז'אנר ולאחת מיצירות המופת המעולות שלו).

ההופעה של The New Order היא בסטנדרט גבוה מאד. האנרגיה שיש לזמר היא מהחזקות שיש בשכבות הגיל הזו, ולמרות שלאיש באמת מלבד רועי המתופף (שהינו גם המתופף של להקת Thrash Metal מודיעינית אחרת – Betraytor כמובן) לא מחזיק ברעמת השיער האופיינית של הז'אנר, החבורה נותנת בראש. וממש חזק. מן המסתבר הרביעייה הזו גם הספיקה לסיים את הקלטות אלבום הבכורה שלהם, ואכן מדובר באלבום באורך מלא, ממנו הם הציגו את מרכולתם המוזיקלית. שירים שבלטו מאד לטובה היו Knife in a gunfight המאוד מהיר ושמכיל גם כמה קטעי Death Metal צנועים משלו, Ruffies הקטלני ועוד סט עצבני של Thrash Metal מהוקצע ושאינו נופל בדיוק לשבלוניות המאוסה. יחסית לחבר'ה בני 18 – ההופעה של The New Order הייתה יוצאת מן הכלל. גם יחסית ללהקה בוגרת ההופעה הזו הייתה איכותית לחלוטין, ואם יש נקודות לחיזוק זה פשוט לתאם את יכולת ההשתוללות בצורה יותר מהוקצעות בעמידת הבמה על מנת להפוך אותה לא ליותר אסטטית – אלא פשוט לצבור לה כוח רב יותר. מעבר לזה, תופים, גיטרה, בס ושירה – כולם בגדר המעולה. יש בהחלט למה לצפות מההרכב הזה.

Blood Everywhere

להקת ה-Deathcore שהפכה כבר סמל בצפון הארץ להופעות מקפיצות אשר מערבבות מכל שולי מוזיקת הרוק את חובבי, בין אם הם פנקיסטים, מטאליסטים או סתם חובבי מוזיקה גות'ית, ההופעות של Blood Everywhere ססגוניות בקרב הקהל לא פחות משהם ססגוניות על הבמה. עם בסיסט חדש בקרבם לאחר עזיבתו בטרם עת של הקודם לו – הציגה הלהקה סט מלא ומשופץ שכלל שירים מה-EP שיצא לפני כחצי שנה, ואף שירים חדשים וטריים. הבעיה הראשונה של Blood Everywhere היא לדעתי הסגנון שלה. גם כלהקה שיחסית איננה נדושה בתחום הז'אנר, כאשר הם כן מתעקשים לערב מלודיה שזרה לתחום ה-Deathcore בעיקרו, הם עדיין נמצאים באותה משבצת פופולארית ובלתי מאתגרת של מוזיקה ששואפת לנקודה בינונית בלבד, וייתכן בהחלט שתחלוף תוך כמה שנים כמו שז'אנרים שלמים חלפו לפניה. החיסרון הנוסף של ההרכב הוא בסופו של דבר חוסר התמקצעות מוחלט בתחום הנגינה. נדמה לפעמים שהלהקה מלחינה שירים שהיא עצמה איננה מסוגלת לבצע עוד (ודווקא פה לא מדובר על הבסיסט החדש שהחזיק באופן יפה מאד את כלל החומר) אלא דווקא על המתופף מיתר וצמד הגיטריסטים (אם כי כאשר המתופף מעט אובד מאחורה – קצת קשה להאשים את האחרים).

מצד שני, בהחלט יש ללהקה נוכחות בימתית. בן סולן ההרכב, לבוש כובע קסקט עקום וגופייה מצחיקה הולם היטב את הפוזה של הז'אנר (ואף עם חולצה שרשום עליה "פוזה!" בגאון, במודעות מלאה להומור שבדבר) כמו ראפר גאנגסטר הוא פוקד בכריזמה מוצלחת על חבר מרעיו בקהל להתפרע. מועדון ה-Dmusic מבחינת Blood Everywhere הוא בין הדברים היותר קרובים שהלהקה תקבל להופעה ביתית – ולכן קהל הבית שלה די גדול ומרבה לשתף פעולה. ספקני אם להקת Deathcore אחרת אך שזרה למקומיים באירוע הייתה נהנית מפרגון זהה במידה והייתה נמצאת באותה סיטואציה ובאותה יכולת ביצועית. הלהקה הרבתה בביצועים של השירים המוכרים יותר שלה כמו Silent Shot ו-Mental Carnage, אך אין ספק שהחומר המוצלח ביותר של ההרכב הוא דווקא השיר החדש, היכן שנשמעה שהושקעה הכי הרבה עבודה והכי הרבה חשיבה מוזיקלית, עם ריף פסיכוטי שמשתולל אצל שני הגיטריסטים על האצבעות והם מבצעים אותו דווקא בדיוק רב. בהחלט מחכה למנה נוספת של מה שזה לא היה.

M.E.S.S

שלישיים עלו להופיע M.E.S.S. – קרקס שלם של Crossover, הרבה Punk ולא מעט Grindcore. יש שאומרים שכל הבליל הזה מכיל גם אלמנטים של Thrash Metal. וובכן, אולי Cryptic Slaughter, כי אפילו S.O.D. בקושי ומצאתי שם. מפה לשם – הלהקה עלתה על הבמה, ותמר סולנית ההרכב, ללא הצגה מקדימה או הסבר על מה עומד לעוף על הבמה עכשיו – פשוט פצחה בצרור יריות צרחני ביחד עם ההרכב. המוזיקה של M.E.S.S. רועשת וחורקת – כן, אפילו יחסית למוזיקת מטאל. אני ממש לא בקיא בשירים של החברותא הזו, או באלבום שהם הוציאו לפני שנה בערך (הוקלט על ידי Dan Swano האגדי בשבדיה) אבל אני לא בטוח שגם אם הייתי אשף של ממש בהוצאות שלהם הייתי מזהה דבר מה מלבד הלהיט הגדול שלהם, White Sox כמדומני (וזה בהחלט יכול להיות שישנה למי שיכול לעמוד ולתקן אותי על טעותי, בבקשה). היתרון המשמעותי של M.E.S.S. הוא כמובן האנרגיות. מדובר בחוליית חיסול מוזיקלית שמונהגת על ידי נערה-שטן עם קול מיסטי של באנשי ועם נוכחות בימתית מטרידה ומערערת. כמה Shock-Rock הוא ערך מוסף עבור ההרכב אני לא יודע, אבל אין ספק שכל הופעה שלהם היא חגיגה, ולפעמים אני מקנא בתמר שיכולה להקרין כל כך הרבה סקס-אפיל שהיא צורחת את כל הגרון שלה החוצה. הקטע האמיתי הוא ש-M.E.S.S. הם באמת קרקס. הם ספר קומיקס שקם לתחייה על הבמה ותמר היא הדמות הראשית באנימציה ההזויה והמאוד בשר ודם הזו. גם שאר החבר'ה בהחלט תורמים אם זה בהופעה סוטה מהבסיסט או מכות נחרצות מכיוון הגיטרות, וכלה במתופף שנראה כמו ג'ינג'י מזבנג! ההרכב הזה פשוט חולש על כל הסט שלו, שאף פעם לא באמת מרגיש ארוך עם שירים של דקה וחצי – שתיים גג, והופך את הקרביים של מי שמעז ומקשיב.

החיסרון בהופעה? החומר החדש, עם יד על הלב, נשמע פחות מטאל ויותר לכיוון ה-Noise-Rock והרוק’נרול המלוכלך והמזופת האמיתי. אני מניח שלהקה כמו M.E.S.S. לא באמת מנסה להגדיר את עצמה בשום מסגרת, ובעצם מסגרות זה מהם והלאה. מי שלא אוהב מסגרות גם יקבל באהבה דינמיקה מוזיקלית שוצפת, והמוזיקה של M.E.S.S. משתנה בין שיר לשיר ובין ריף לריף. הצרחות של תמר הופכות מקריאות Grindcore צורמות לצעקות של דמות מצוירת על אסיד, והריפים מתגלגלים ממטאל לפאנק ועד לבלוז מדוכדך ועצור. זה יכול להיות היופי החולני של M.E.S.S. לאלה שמעיזים, וזה מצד שני יכול להרחיק מהם גם את יחידי הסגולה שגם רוצים להקשיב לאלבום של M.E.S.S. מקורי בבית, בלי הערך המוסף של ההופעה הפסיכית.

Hammercult

הנה הם באים, הפטישים הקיצונים. Hammercult היא פשוט נחשול מטאלי וסוחף. כמו גל באמצע האוקיאנוס התחיל יקיר שוחט יחד עם טל ומעיין את האדווה הקטנה הזו אי שם לאחר ש-Hangman נגוזה, ולפני חצי שנה בערך הפך הגל לצונאמי הרסני. ביחד עם אלעד מנור ואריה ארינוביץ' מ-The Fading וגיא בן דוד מ-Demented Sanity את מוזיקת ה-Thrash Metal שלהם בחזרה למצב של תופעה. הלהקה לא מתחסדת, לא בוחלת באמצעים, ופשוט עושה Thrash לפרצוף, קודר ואפלולי עם נטיות של Extreme Metal טבועים בפנים והרבה מצב רוח זדוני. ההרכב מסתער על הבמה עם שיריו שהפכו כבר לנחלת הכלל כמו Black Horsemen או Hell Unleashed – אבל עד כה הלהיט הבלתי מעורער שלהם הוא עדיין Diabolic Overkill הרעיל והוותיק בחבורה. לצד שירים כמו We Are Hammercult הקליט עד מאד עבור להקת Thrash פאנקית ורוגזת, ו-Devil's Chainsaw Fuck האגרסיבי, ההרכב גם הציג שיר חדש ואפל יותר – מזכיר מעט את החומרים של Slayer ב-South Of Heaven או את של The Haunted ב-Made Me Do It. לקראת סוף ההופעה הוסיף ההרכב את הביצוע המחשמל של Fast As A Shark של Accept במקור – אגדת Power Metal שקיבלה טיפול Thrash Metal מיומן והפכה לפצצת מצרר. היתרונות של Hammecult ברורים. נגנים מהשורה הראשונה, פרפור מרים משכמם ומעלה, כולם שם מנוסים ויודעים את זה – ויקיר שוחט הופך קהל של 80 אנשים לאצטדיון מטאלי שלם בנוכחותו. זה לא ש-Hammercult היא להקה מושלמת, ברור שמכיוון שהם מכוונים אל תוך ז'אנר מסוים (והאמת היא, שהוא לאו דווקא ה-Thrash Metal הקלאסי, אלא לאבולוציה שלו) אז הסכנה הגדולה שלהם היא כמובן הנוסחתיות והפורמולות המוכרות, אבל נכון לעכשיו – למרות הקצב המונוטוני – הלהקה לא מרגישה מעייפת לרגע, להפך – נדמה שהמופע מתחיל במהירות הכי גבוהה האפשרית – ואז עולה למהר יותר כל הזמן. יבורכו מתופפים כמו אותו מעיין שעושים את מלאכת תיפוף ה-Thrash בכזו מיומנות שפשוט להזיל דמעה.

ובכל זאת, ביקורת קטנה וסולידית – Hammercult לא יכולים להרשות לעצמם להתבזבז בחומר רפטיטיבי. כל שיר צריך מצד אחד להמציא את הלהקה מחדש, ומצד שני להיות נאמן לחזון המוזיקלי שלה. מעבר לכך – רצוי שהחומר המוזיקלי ישאר די והותר רחוק מהאלמנטים הת'ראשיים שמגיעים עד ל-The Fading, להקת האם של מנור וארנוביץ', שבעצמה לא בוחלת באמצעים כשזה מגיע ל-Thrash מודרני. אני מניח שבעקבות כך – כבדרך אגב – אנחנו נראה מגמה של התקדמות של The Fading לכיוונים יותר מלודיים או גרוביים, כי את הנישה של ה-Thrash בהשפעותיהם המוזיקליות, Hammercult מתכוונים לכסות לחלוטין. אז בסופו של דבר, כולנו בציפייה, כיצד ישמעו השירים החדשים של Hammercult והאם הרצף המשובח של ארבעת השירים האחרונים שפוזרו לנו כמתאבנים ימשיך בעתיד הקרוב והרחוק ?