Monsters Of Gain

צילם: גיא פירסט

בשיאו של הקיץ, באחד הימים החמים ביותר בשנה, החלטתי להתאוורר ולהחריש אוזניי בקצת מטאל מקומי. שבוע וקצת לפני יציאת כתב זה לפסטיבל Wacken Open Air זהו זמן טוב לאמוד על חלק מהלהקות הצעירות שממשיכות לתסוס בפעילות ענפה בסצינת המטאל המקומית. מועדון ה-Sublime הפך את עצמו כבר בשנתיים האחרונות לבית הטוב ביותר והמקבל ביותר את המטאליסטים המקומיים – לרבות להקות צעירות – והערב הזה לא היה שונה בתכלית. אותו הובילה להקת ה-Death Metal מנתניה Separation Anxiety שהיא הוותיקה מבין הלהקות. למרות שבערב היו אמורות להיות חמש להקות – הרכב ה-Mathcore העולה Linked נאלצו לבטל את הופעתם ברגע האחרון – ונשארנו עם שלוש נציגות מרשימות לא פחות. Spiteful אשר מנסה לשלב Power Metal מלודי בהנהגת הזמרת מריה 'רייבן' בורדלוב, Eyes Sewed Shut אשר מביאה Metalcore מקפיץ ומובלת על ידי בן סעדה – ואחרונים חביבים גם Dead On Impact אשר היו לי זרים בתחילת הערב הזה. נראה שנוכחות הקהל הייתה סבירה בהחלט לאירוע של להקות צעירות באמצע תקופה לוהטת ועמוסת אירועים, ולמרות שהרכב דומה של להקות הופיע אך רק לפני כמה חודשים באותו המקום בדיוק – עדיין נענו לקריאה לדגל כמה מאזיני מטאל מושבעים. זו הייתה לגימת מים מרעננים לפני הצלילה ל-Wacken וכעת החדשות בהרחבה.

Spiteful
ז'אנר : Power Metal / Gothic Metal
להקות דומות : Amaran, Luna Mortis, Sinergy

להקת Spiteful עלתה ראשונה לבמה, עם שני נגנים חדשים (יואב בן שבתאי על הגיטרה ועמיתי ניסימוב על גיטרת הבס). זו הפעם הראשונה שאני חוזה בלהקה על הבמה, למרות שאת שירם Alone In The Dark כבר הכרתי מספר חודשים. ההופעה של ההרכב הייתה קצרה וממצת. השירים עצמם הינם מלודיים ומורכבים, אם כי לא מספיק כדי לדחוף אותם אל מחוץ לגבולות הז'אנר המוכר ואהוב שבהם הם נחים. את מירב העבודה עשו הגיטריסט סלבה פדרוב על הגיטרה המובילה ושירת גראולים, והקלידן יובל אלגיז לוי שריצף את המוסיקה באווירה מלודרמטית. להם עלי לתת את מיטב הקרדיט על ההופעה המוצלחת, למרות שהמתופף עוז כוהן בהחלט עשה את עבדותו נאמנה, ויואב בן שבתאי ועמיתי ניסימוב, כחברי להקה חדשים, עדיין הרגישו במהלך תהליך התאקלמות להרכב, דבר אשר בלט לא בחוסר ביטחון אלא בהסתגלות לעמידת הבמה עם המוסיקה של ההרכב. הבעיה העיקרית של Spiteful היא בעיקר מריה 'רייבן' בורדלוב. למרות שהיא מחזיקה בגוון קול לא-רע ולחניה באמת עומדים בסטנדרט, היא עדיין תלויה במקום בין זמרת מטאל כריזמטית לבין נערה שרוצה לשיר בלהקה. תוסיפו לזה מעט זיופים וחוסר יכולת להחזיק תו לאריכות ותקבלו הרכב שלמרות שהמוסיקה שלו מגניבה, ההופעה שלעצמה איננה עדיין חוויה בשלה לגמרי. למרות כל זאת, אני עדיין מאד נהנתי לשמוע אותה שרה – כי למרות הגישה הנערית אשר מנסה להכיל את ההופעה הזו, ואת הלהקה והמוסיקה שלה בכלל, נדמה שמריה בעלת פוטצניאל שיכול להתנופף מעלה-מעלה, לו רק תעבוד היטב על הנקודות החלשות שלה. אף אחד לא מושלם, בטח לא ישר על ההופעה השנייה שלו – ולכן יחסית לגילה הצעיר ולחוסר הניסיון שלה, אני רואה לה דווקא עתיד יפה בז'אנר.

מבחינה מוסיקלית – הלהקה מדלגת בין ז'אנר ה-Power Metal – בנוסח המודרני, המלודי והססגוני. אין פה ויתורים על אלמנטים מודרניים כמו גרוב או בחירות סאונד גיטרות כבדות, ואפילו נטייה קלה ל-Melodic Death עם שירת רקע וריפים שנוטים לכבדות מהותית יותר. הצד השני הוא כמובן הנפח של ה-Gothic Metal שמגיע כמובן מצד השירה שאינה בורחת לשירה קלאסית ואופראית מצד אחד, אך אינה עולה לגבהים המאפיינים את ה-Power Metal (או ל-Output המתבקש מסולן או סולנית בז'אנר). הקלידים והגיטרה המובילה עושים את התפקידים המלודיים המרשימים יותר, בעוד השירה הנשית נשארת בלחנים פשוטים וקלים על מנת להשאר במסגרת הפזמונית הקליטה. זה עובד לטובת הלהקה ברעיון, אם כי הביצוע הלא-מדויק של מריה קצת מוריד מהערך הסופי. שירים כמו On The Edge Of War מחזיקים הרבה יותר כבדות, במיוחד בעקבות הפתיח הכבד של השיר והדבקות לצדדים היותר חזקים בז'אנר, בעוד The Sky's On Fire – שיר הנושא של האלבום אותו הולכת הלהקה להקליט בימים אלו – נשענים הרבה יותר על אווירה ועל לחן גיטרה עיקרי המוביל אותם לאורך השיר. אני עדיין מאמין שהשירים החדשים של ההרכב הרבה יותר טובים מ-Alone In The Dark, סנונית הבכורה שלהם שמרגישה בוסרית יותר מכולם – מין ערבוב של Hard Rock ו-Melodic Death Metal עם שירה נשית מדי פעם שהופך את השיר לשענטז שאיננו בשל ואיננו נשמע מספיק מעניין כדי להחזיק להקה שלמה על הכתפיים.

מבחינת עמידת במה – אין ספק שאלה אשר יודעים לעמוד על במה עושים זאת היטב, בין אם הם חדשים (בן שבתאי) או תיקים (פדרוב ולוי) אך בעוד מריה נעה בין הנערה החברמנית המנסה להפעיל את חבריה בקהל, לבין זמרת שמנסה לעורר אהדה, ניסימוב על הבס עומד בשעמום מרגיז, דבר אשר ילווה אותו גם בלהקת האם שלו – Seperation Anxiety ועל כך בהמשך. סה"כ הלהקה בעלת פוטנציאל – במיוחד עכשיו לקראת העבודה על אלבום בכורה, הם צריכים לקראת ההפקה לעמוד היטב על היתרונות שלהם לעומת החסרונות שלהם – כי השירים עצמם בעלי פוטנציאל – ובמידה והם יתמידו – אני מהמר שעוד נשמע מהם הרבה.

Eyes Sewed Shut

ז'אנר : Metalcore
להקות דומות : War Of Ages, Onward To Olympas, Caliban

מישהו צריך לרמוז לחבר'ה האלה (אם כי אני משוכנע שהם כבר יודעים) שהמשפט "עיניים עצומות בתפירה" איננו הולך בדיוק ככה. החבורה הצעירה – אולי הלהקה הצעירה ביותר בערב זה, נשענת על הפורמט המוכר של ה-Metalcore האמריקאי, משמע ריפים של Melodic Death Metal, שירה עמוסת צרחות, מוסיקה קצבית ומהירה ו-כמובן – כמעט כחוק טבע – אותם Breakdowns שמגיעים כל שיר וחצי. שלא תבינו אותי לא נכון, אני כמאזין מעולם לא הייתי מעריץ מושבע של הז'אנר, ולמעשה כיום אני נמצא במקום בו תחושת המיאוס – בה כל להקה ניגנה אותו הדבר אי שם בין 2005 ל-2010 – היא כבר מאחורי. זה לא שיש משהו מרענן במוסיקה של Eyes Sewed Shut – אך כל עוד היא מבוצעת היטב, בדומה לז'אנרים אחרים שהחליטו להתמקם עמוק בתוך היסטורית המטאל, גם ה-Metalcore שנתן את מיטב מילותיו עד 2005, גם הוא יכול להנות מעדנה מחודשת כז'אנר שהוא כמעט ונוסטלגי.

אין ספק שהגיטריסטים של הלהקה, גיא ליף וסער פורת, מושפעים מלהקות של Melodic Death Metal – וההשפעה של הרכבים כמו In Flames או Soilwork צועקת החוצה, אך לא נס לחם של להקות אמריקאית בפריזורה המוסיקלית – As I Lay Dying או Killswitch Engage בהחלט יוצאות החוצה מהשירים של ההרכב. תצוין לטובה עבודתו הנהדרת של ליף על הגיטרה, שמשתולל על הבמה עם פלופלור של שיער בעודו עדיין מנגן את הריפים המורכבים של הז'אנר שמדלגים על כל הסולם, ומספק סולואים מוצלחים לא פחות.

בן סעדה הפך מפרח-כמורה מטאלי לסולן כריזמטי בין לילה. בור מי שהראה בקיאות יפה בין מטאליסטים ועשה את הטרנזקציה ממאזין מטאל לסולן מטאל בתהליך לא-קל עם הקלטת שיר בכורה (Through Delusions) שלא החמיאה לו – הוא הוכיח על הבמה שלא רק שיש לו פוטנציאל, אלא הוא גם לא שש לממש אותו. מדובר בהופעה השנייה או השלישית של ההרכב, והוא הסתער קדימה, קפץ, השתולל לבוש חולצת Hammercult ועדיין הפציץ מבחינה ווקאלית – בפער גדול על הביצוע המוקלט שלו. אני ביחוד הופעתי לטובה כאשר בוצע השיר Colony של In Flames – אשר מכיל פזמון שהוא כמעט-כמעט-כמעט שירה נקייה – וסעדה ביצע אותו בלי לזייף בקול זך ומצוין – ואז חזר לצרוח מלוא גרון ישר לאחר מכן, מאכיל אבק את Andres סולן In Flames בעצמו. בס בסון בתפקיד הבס הראה גם נגינה חופשית וגם שירת-ליווי גרונית שתרמה למוסיקה – ובגדול – ההופעה הייתה קצרה (כשישה שירים) ולא ארוכה מדי. החיסרון היחיד הייתה העלאתו של אליאב תורג'מן (סולן וגיטריסט להקת Canine) על מנת שיוסיף שירה נמוכה לשירם המוכר היחיד של ההרכב, Through Delusions – אך צבע הקול המונוטוני שלו, חוסר היכולת להחזיק שאגות ארוכות והעמידה הגמלונית על הבמה יותר פגמה מאשר הוסיפה. היה עדיף שדווקא את שיר הכותרת שלהם היה מוכיח סעדה שהוא מסוגל למסמר היטב ולבד, כי הוא יכול בקלות. חסרון נוסף בהרכב הוא עבודת התופים המסורבלת דן דויד, שחוץ מהקטע המאד חינני בו הוא קם ממקום מושבו והחל לתופף על התופים בעמידה, שומר על קצב ועל פרצוף מחויך ומרביץ את כל הנשמה שלו בקטע שבסיום Colony – נדמה שרוב ההופעה הוא יותר נלחם בעצמו ובמערכת התופים מאשר ניגן עליה, מושך את המוסיקה לעתים קרובות אחורנית. סה"כ הופעה מוצלחת וקצרה, קאבר מגניב ומפתיע טובה, הופעת אורח מיותרת ושמח בלב.

Separation Anxiety

ז'אנר : Death Metal
להקות דומות : Cemetery, Demiurg, Ribspreader

הנה הגענו ללהקה הראשית של האירוע, להקת Separation Anxiety – ולמרות שאין זו ההופעה הראשונה שלהם שאני רואה, זוהי ההופעה הראשונה של הלהקה שאני רואה מתחילתה ועד סופה. בלהקה יש יומרה לשלב בין Death Metal לבין Doom Metal – פחות או יותר בסגנון היווני שבדבר – דהינו Nightfall או Septic Flesh אותם חיממו לפני כמה שבועות. אך ההופעה הזו לא עשתה ל- Separation Anxietyחסד. מבחינה מוסיקלית – מדובר בהרכב המקצועי ביותר על הבמה הערב. ניר ליברשטיין בקלות יכול ללמד את שאר המתופפים בערב הזה איך לעבוד, מאיר גור וסלבה פדורוב הביאו עבודת גיטרה מצוינת ועמיתי ניסימוב המשיך לנגן את קטעי הבס שלו – מעט פחות ישנוני מהופעתו מוקדם יותר עם Spiteful. יונתן רוסו, סולן הלהקה, בעל קול נמוך ומאיים – שאגות שהולמות את הז'אנר בלי ספק. הבעיה היא שאחרי שלושה-ארבעה שירים – כולם החלו להבין את הקטע. בסדר, Death Metal – קיבלנו את זה. מה הלאה ? הבעיה הכי גדולה של Separation Anxiety היא קודם כל החומר המוסיקלי. למרות שלומר שאין גיוון בין Ocean Of Solitude לבין Brutal Crush זה שקר – קשה לומר שעבור הקהל הדינמיקה המוסיקלית יוצאת החוצה. Separation Anxiety מתגלה מהר מאד כפוני של טריק אחד. אבל גם זה יכול לעבוד. לעזאזל – Slayer עשו מזה קריירה שלמה – אבל הכריזמה שלהם ושל Separation Anxiety היא כמובן עדיין שמיים וארץ. אני תולה את זה דווקא ברוסו. למרות שהקול הבשרי שלו עושה את מלאכתו מבחינה מוסיקלית, חוסר התקשורת עם הקהל לא רק שפגם בלהקה, אלא פשוט הבריח את הקהל. אז נכון, מדובר בהופעה השנייה שלו עם ההרכב, שכבר מגובש מזה זמן מה (ופעיל עוד מעט כבר 4 שנים) ואי אפשר לומר שהוא לא זז על הבמה – אבל בהחלט הרגשתי מחסור באינטראקציה. ולא, לומר כל שיר "השיר הזה נקרא ככה וככה והוא מדבר על… מוות!" זו בדיחה שאיננה מוצלחת.

מן המסתבר לא הייתי היחיד שחשב כך – הקהל די התפזר אחרי שלושה ארבעה שירים – וכש-Famine, השיר המפורסם יותר של ההרכב, החל להתנגן – נותרו בקושי עשרה אנשים ברחבת המועדון. אבל אם נתרכז בדברים החיוביים – אין ספק ש- Separation Anxiety נותנים את מנת חלקם המוסיקלית בלא רבב. מי שרק הקשיב להופעות באותו הערב, ולא הביט בהם – היה יכול להסיק שמדובר בלהקה הטובה ביותר שם – אך העדר אנרגיה על הבמה להוציא את זוג הגיטריסטים, שירה מעט מונוטונית (למעשה, לדעתי קולו של סלבה פדורוב שנשאר בעמדת גיטרת ליווי וקולות רקע – הינו מגוון ומחמיא למוסיקה הרבה יותר מאשר רוסו) וחוסר של תקשורת עם הקהל שפשוט הלכה ופיזרה אותו – גרמה ללהקה להפוך למיצג Death Metal סביר אך משעמם. אינני יודע מה גרם ל-Separation Anxiety להתייחס לעצמם כאל Death Metal אווירתי, כי מעט המלודיות שהבליחו פנימה, והסימפולים שמדי פעם קרצו מבעד למגברים, לא הקנו להם יותר מדי יחודיות או אווירה מלבד חומר מקצועי אך כזה המסרב להתרומם. אני די משוכנע שלהאזין לשירים באופן אישי של Separation Anxiety לעומת לראות הופעה שלהם זו חוויה שונה לחלוטין – והמשימה העיקרית של הלהקה היא להפוך את ההופעה שלהם לאטרקטיבית כמו השירים, ולא ההפך.

Dead On Impact

ז'אנר : Groove / Heavy Metal
להקות דומות : Sacred Reich, Armored Saint, Perzonal War

הגענו ללהקה האחרונה – Dead On Impact – שהייתה הלהקה היחידה שלא לגמרי הייתי בטוח שהכרתי לפני כן, והלהקה שעשתה עלי את הרושם הטוב ביותר. האמת היא שעם שם שכזה, ציפיתי למשהו אחר. לא יודע, Metalcore או משהו כזה. הופתעתי לטובה גם מהבחירה הסגנונית. קשה לומר שהלהקה לא מנגנת משהו מודרני – כי יש פה המון השפעות של המטאל האלטרנטיבי של שנות ה-90 וה-2000, מ-Deftones וכלה ב-Avenged Sevenfold – אבל אין ספק שלא פה הדגש. חוץ משירם Progress Is Nothing שאותו זכיתי להכיר לפני כן – באתי להופעתם של Dead On Impact עירום מידע לחלוטין, ולכן כל שיר שלהם נגמע בפעם הראשונה. הדבר הראשון שבולט בעבודתה המוסיקלית של הלהקה היא מלאכת הגיטרות של פליקס סנדלר ורועי גנות. אלה עושים עבודת קודש – ללא חריקות כמעט ובכלל – ובשיא המקצועיות. מטאל מלודי, מקפיץ ומרומם-רוח שאינו שוקע לתהומות כבדים ללא צורך – ומדלג בין האווירה של הרוק הכבד הקלאסי, הפאנק והמטאל האלטרנטיבי מבלי ליפול באמצע. עבודת הסולואים של סנדלר בכלל תצוין לטובה. הוא הציף את השירים בגיטרה חשמלית משובחת שעשתה חייל ובהחלט הותירה טעם של עוד בערב של להקות צעירות.

מבחינת חטיבת הקצב גם יש פה רק מקום למחמאות. יצוין לטובה הבסיסט להב לוטבק שאמנם לא בלט החוצה מבחינה מוסיקלית אך היטיב להישאר אנרגטי, אולי האנרגטי ביותר על הבמה, וזרם עם המוסיקה כמלאכתו של בסיסט מוצלח. גם המתופף שלומי קיראלי הקפיד על העבודה, אם כי בהינתן נתונים אלה הוא היה זה שעל כתפיו הייתה מלוא האחריות שהכול יתקתק – והמאמץ ניכר בו בכמה יציאות קטנטנות מהקצב.

כל זה נכון יפה – אבל ההפתעה האמיתית מבחינתי הייתה דן לידור – סולן הלהקה. להבדיל מרוב הזמרים הגברים פה בארץ בלהקות מטאל, לידור איננו צורח, איננו שואג ואיננו נובח. הוא שר. נכון – הוא לא פאברוטי, הוא גם לא Bruce Dickinson והוא גם לא מנסה להיות. הוא פשוט שומר על תו כמו בן אדם ומעביר את הביצוע המלודי של שירה שעדיין תשמע די ויותר אגרסיבית בשביל לחפוף לז'אנר המטאלי – ומצד שני לא תשמע מיושנת או קלאסית. זה לא Power Metal מצד אחד, ולא Alternative Metal מצד שני. הייתי משווה אותו אולי לתקופת הביניים של Erik A.K. מ-Flotsam & Jetsam או Phil Rinds מ-Sacred Reich, אם כי המוסיקה של Dead On Impact נשענת הרבה יותר על מלודיה וגרוב מאשר על ריפים של Thrash Metal (למרות שהם בהחלט נוכחים שם).

נראה שאחרי ההופעה המקצועית אך הריקה של Separation Anxiety המקום חזר והתמלא – והקהל שחזר למועדון אף הרבה להשתולל ולרקוד עם המוסיקה. לידור היה שקט על הבמה אך הפיק את המיטב בקפיצות וריקוד על הבמה, ולמרות שלא כולם יתחברו לצבע הקול שלו – אני בהחלט חושב שהוא מאד החמיא למוסיקה.

בשירם האחרון העלתה הלהקה את הקולגה לצוות שלי, עדי כהן – זמרת ומלחינה בהתהוות – וחלקו איתה את אחד השירים היותר מלודיים שלהם. עם פתיח שקט והרמוניה של שלושה קולות (מצד לידור, כהן וגנות שהרבה לספק שירת ליווי מלודית למרבית ההופעה גם לפני כן) פצחה הלהקה במה שנשמע כמו שירם הטוב ביותר, ועדי הצליחה לצלוח אותו בגאון. בקול שלה ניכרת השפעה מאד-מאד ברורה של Bruce Dickinson כולל המניירות על הבמה, והטיבול הקטן של הסיום בסגנון Run To The Hills היה בהחלט קריצה לחובבי Iron Maiden – ולמרות שהיו מעט-זיופים בקולות הנמוכים – עדי כהן הראתה שהיא אחת זמרות המטאל הורסטיליות ביותר שידעה סצינת המטאל בארצנו – אם לא הורסטילית ביותר. שירה גבוהה לצד שירת-סיפור מלודרמטית וטאנורית – ואף צעקה מחוספסת בקטנה – זה לא היה מושלם, אבל זה היה בהחלט לא רע. לסיכום – הלהקה בהחלט הפתיעה אותי לטובה, ואני מחכה בציפיה לשמוע עוד חומר מוקלט כדי לספוג עוד הופעות כמאזין מיומן, ואני אישית אשים עליהם עין.