Tony The Tiger Macalpine

מרואיין: עם טוני מקאלפיין

בעוד כשבועיים יעלו על במה אחת בבארבי ארבע אגדות מוזיקליות מעולם המטאל, פיוז'ן ופרוגרסיב מטאל – מייק פורטנוי, בילי שיהאן, דרק שרניאן וטוני מקאלפיין. הרביעייה הזו תעביר לנו ערב אינסטרומנטאלי מלא באגרסיות מחד והתפרצות מוזיקלית מאידך. לרגל האירוע, ישבנו לשיחה עם טוני מקאלפיין, אחד מהגיטריסטים הוירטואוזיים והיצירתיים כיום, שעוד מעט סוגר 30 שנה בתחום. מקאלפיין, שמוכר כמעט אך ורק לחובבי הפיוז'ן המודרני, ולמעריצי פרוג מתקדמים, הוא שרדר מהסוג המתוחכם – לא רק ריצות פסיכוטיות וטאפינג היסטרי, אלא גישה קצת עמוקה יותר לנגינה, עם חקירה לעומק של המון השפעות, ואינספור הופעות אורח באינספור פרוייקטים. ואם זה לא מספיק, הבחור שחרר מעל עשרה אלבומי סולו במרוצת השנים, ואם כל זה לא הספיק לכם… אז הוא גם איש נחמד במיוחד, שבמים אלו משחרר אלבום סולו חדש, הנושא את שמו.

היי טוני, קודם כל ברכות על האלבום החדש! ממה שהספקתי לשמוע, הוא נשמע מעולה, אבל עוד נגיע אליו…

תודה רבה!

איך אתה מסתדר עם הלו"ז הכאוטי הזה – אלבום חדש, הופעות ברחבי העולם. זו תקופה עמוסה מאד

שמע, אני עושה את זה כבר המון שנים, ואני כבר רגיל לזה. אני רגיל לנגן בכמה הרכבים במקביל, ולעבוד על החומרים שלי (הייתה תקופה שהייתי חבר קבוע בארבע להקות במקביל). זו השגרה שאני מכיר. זה מגיע לשלב בחיים שבו אני פשוט מצפה לזה, ואם זה לא קורה, אז אני משועמם – לסיבובי ההופעות, והחוויה של לנגן מול קהלים שונים, בתקווה שהם יהנו מההופעה.

אני מתנצל אם השאלה הבאה קצת מעליבה, אבל בקהל הישראלי מכיר אותך קצת פחות, מבין הרביעייה שתופיע אצלנו. כולנו מכירים את ההופעות שלך אצל דרק (Planet x וכו') אבל קצת פחות את הקריירה שלך. רוצה לספר לנו קצת עליה?

ובכן, התחלתי את הקריירה במהלך שנות השמונים, עם כמה להקות רוק כבד, ומהר מאד התפתחתי לכיוון של קריירת סולו במקביל. הייתי חבר בלהקה די מפורסמת בשם Mars, ובשלב מסויים הייתה לי להקה בשם MacAlpine. בשנים האחרונות אני בעיקר מתרכז בחומרים שלי ומשתף פעולה עם חברים בכל מיני הרכבים כשאחד המצליחים שבהם הוא Cab, איתו שחררתי ארבעה אלבומים עד היום. בימים אלו אני מתרכז בעיקר באולפן שלי, ומפתח את הכיוונים החדשים בקריירה שלי, כמפיק, טכנאי הקלטות ומעצב סאונד.

ההרכב הנוכחי והחדש שלך, PSMS, שיופיע בארץ – איך בכלל הגעתם להקים אותו?

מייק התחייב לכמה הופעות בפסטיבלים שמוקדשים לתופים, והוא היה צריך הרכב מלווה. הוא התקשר אלינו, והציע לנו את ההזמדנות להקים מעין הרכב שילווה אותו בהופעות הללו. אחרי הכל, כולנו מכירים אחד את השני במשך המון שנים, וכולנו חברים. אני ניגנתי עם דרק בכל מיני פרויקטים (Planet X ואלבומי הסולו שלו), מייק ודרק מכירים מימי Dream Theater, אני ניגנתי עם מייק ב G3, מייק ובילי ניגנו בכמה הזדמנויות ביחד, ואני ובילי ניגנו עם סטיב ואי ובעוד כמה הרכבים משלנו. אז כשמייק הציע לנו את הרעיון, נפגשנו, עשינו כמה ג'אמים, וראינו שזה די מגניב. אחרי ההופעות שהוא התחייב אליהן, החלטנו להוציא את ההרכב לדרכים, כי היה לנו ממש כיף ביחד.

ומה העתיד צפון להרכב הזה? אלבום אולי?

בהחלט. בהמשך נשחרר דיוידי של ההופעה שלנו, ואנחנו בהחלט מדברים על להיכנס לאולפן בקרוב ולהקליט קצת חומר מקורי. בינתיים אנחנו מתרכזים בהופעות, בהן אנחנו מנגנים חומר אינסטרומנטאלי מכל ההרכבים שלנו, ומחומרי הסולו שלנו – שירים שלי, חומרים של בילי ודרק, חומרים של מייק ו Dream Theater – אתה יודע, כיף.

מכל ההרכבים שניגנת בהם במרוצת הקרייה (והיו לא מעט כלו), היכן הרגשת הכי בבית? איזה הרכב, או שאולי היו אלו אלבומי הסולו שלך, גרם לך להרגיש הכי נוח, הכי טבעי?

אתה יודע, זו שאלה מורכבת. באמת נינגתי עם המון הרכבים, והתנסיתי בלא מעט סוגי מוזיקה – מג'אז ופיוז'ן (Cab) ועד מטאל אגרסיבי מודרני (Seven the Hardway). בכל הרכב או התנסות הייתי מוקף באנשים מקסימים ומוכשרים מאין כמוהם. אפילו בהופעות האורח שלי נהניתי מאד, לדוגמא ההופעות שעשיתי עם ויני מור, ששנים הייתי מנגן חומרים שלו עם חברים, ופתאום זכיתי להופיע איתו ולהקליט איתו – גם בתור אורח אני יכול לומר שהרגשתי בנוח ובבית. אם תוסיף לזה את העובדה שבהמון הרכבים בהם הייתי חבר, ניגנתי עם חברים קרובים שלי או עם אנשים שאני מכיר המון שנים, אז נבין שבעצם זו שאלה שאין לי תשובה עליה….

וכשאתה מתחיל לעבוד עם הרכב חדש, או על אלבום חדש, אתה מחליט מראש עם הז'אנר והסגנון, "זה יהיה מטאל" או "זה יהיה פיוז'ן"? או שאולי זה מתהליך טבעי, משהו שמתפתח תוך כדי כתיבה והקלטות?

זה גם משתנה מהרכב להרכב. כשהתחלנו לעבוד על Cab, היה די ברור שמדובר בהרכב ג'אז פיוז'ן, מעצם הרכב הנגנים. כשהתחלנו את Planet X, היה ברור לנו שהכיוון יהיה יותר פרוגרסיב וכבד, כבר ההתחלה. כשאני מתעסק בפרוייקטים שהם יותר בכיוון המטאל, אני מנסה לשמור על ראש פתוח ולתת לזמן לעשות את שלו, כי לפעמים יוצאים דברים מאד מעניינים בתהליך הכתיבה וההקלטות. אבל בגדול, כן, כשאני נכנס לפרוייקט מסוים, ההחלטות נעשות לפני שלב הכתיבה – מה יהיה הסגנון, איך אגש לכתיבה ולהקלטות, ולאן אני מכוון (או אנחנו מכוונים) את המוצר הסופי.

בניגוד גמור להמון גיטריסטים מודרניים, נדמה שאתה מנסה להתחמק במודע מקטלוג וסטריאוטיפ – אם המון גיטריסטים מקוטלגים כבר בתחילת הקריירה שלהם כ"שרדרים" או "טכנוקרטים", אתה מהלך בין הטיפות, ולא מתאים את עצמך לשום נישה בצורה מוחלטת. זה נכון?

קודם כל תודה רבה, אבל אני חייב להודות שזה לא במודע. התחלתי לנגן מוזיקה כשהייתי בן 5, והתחלתי עם מוזיקה קלאסית, בפסנתר. עם השנים נכנסתי יותר ויותר אל הגיטרה ואל עולם הרוק, אבל אני מניח שהזגזוג בין הז'אנרים זה משהו שפשוט קרה, אתה יודע? המון מהמוזיקה שהייתי שומע הייתה מגוונת ומלאה בהשפעות שונות, הרכבי רוק ומטאל שניגנו מוזיקה כבדה עם השפעות של בטהובן ושוסטקוביץ' ומה לא. אז אני מניח שהגישה הזו זלגה אלי גם, לדרך בה אני כותב ומנגן.

ממה ששמעתי מהאלבום החדש שלך, הנושא את שמך, מדובר באלבום מטאל למהדרין, אבל קצת יותר נסיוני. זה אומר שיותר נוח לך עם הז'אנר הזה כיום – מוזיקה כבדה אך מורכבת?

את האמת, האלבום החדש הוא דווקא חזרה למקורות שלי כאמן, ניסיון לחזור לימים של האלבום הראשונים שהקלטתי, כמו Maximum Security, Premonition, Evolution. זה דווקא מעניין שאתה מציין שהאלבום החדש נשמע נסיוני, זה כנראה אומר שלא ניגנתי דברים כאלו המון שנים… בסופו של דבר, אני נהנה לנגן את כל הסגנונות בהם אני מתנסה. מאז שאני צעיר, אני שולח ידיי בכל מיני סוגים של מוזיקה, ואני מניח שגם האולפן שלי הוא המשך ישיר לגישה הזו – אנחנו מקליטים כאן כל מיני סוגים של מוזיקה, מפופ ופסי קול ועד מטאל ודברים ניסיוניים יותר. אז אני מניח שזו זכות לקחת חלק בכל כך הרבה סגנונות שונים.

בתור מישהו שנמצע בתעשיית המוזיקה לא מעט שנים, והתנסה בכל כך הרבה סוגים שונים של סגנונות, איך אתה מנתח את השינויים שתעשיית המוזיקה עוברת בשנים האחרונות?

בסופו של דבר, זה הכל מגיע לקדמה. היום יש התפתחויות טכנולוגיות שמוזילות עלויות בלא מעט מקרים, ולעיתים מייקרות את העלויות של תהליכים אחרים שיכולים היו להתבצע אחרת בעבר. תעשיית המוזיקה מנסה למצוא את הכיוון שלה בתוך הסבך הטכנולוגי הזה. זה תהליך די נורמאלי, כשחושבים על זה, שתעשייה שלמה מנסה להדביק את קצב התפתחות הטכנלוגיה, ואתה רואה את זה בכל אספקט של התעשייה – החל מחברות התקליטים שלא יודעות עדיין להתמודד עם תופעת ההורדות של מוזיקה, ועד בתי ספר למוזיקה, שנאלצים לעשות התאמות של תכניות הלימודים שלהן, על מנת להדביק את הפער הטכנולוגי, ולעמוד בקצב הלמידה של התלמידים. אני מרגיש את השינויים ממקור ראשון, שהרי אני עובד באולפן שלי, ולא מעט מהאמנים שמקליטים איתנו בכלל לא מגיעים מארה"ב. יש לא מעט שלבים של העבודה שיכולים להתבצע מרחוק, ממדינה אחרת, תודות לשינויים הטכנולוגיים הקיימים כיום. בגדול, אתה צריך לחשוב טוב כיצד לגשת לפרויקט מוזיקלי , ובאילו גישות לנקוט בעבודה הטכנית, ואפילו להתחשב בשלב מוקדם בתוצר הסופי וכיצד לשחרר אותו לעולם.

דבר נוסף שיש לתת עליו את הדעת הוא העובדה שתודות לטכנולוגיה, יש הרבה יותר אמנים עצמאיים כיום, שלא מחפשים חברות תקליטים גדולות, כי הם יכולים לעשות המון מהעבודה בעצמם. כתוצאה מכך, חברות התקליטים עסוקות בלשרוד את התקופה הנוכחית, שהיא תקופה עם המון סימני שאלה, ואל תשכח שהכלכלה המקרטעת לא עוזרת בכלל…

וכצרכן מוזיקה, אתה מתגעגע לימים הנושנים, התמימים יותר, או שאתה מוצא את תקופה הנוכחית עדיפה?

אני לגמרי בעד התקופה הנוכחית. אני מאד אוהב להוריד מוזיקה, אבל אני מאד מקווה שימצאו פתרון איכותי ומשתלם להפוך את זה לחוקי ומשתלם עבור כולם. היתרונות הרי עצומים – אני זוכר שהיינו צריכים בעבר לקנות קלטות בשביל להעתיק מוזיקה, והיום לך תמצא קלטות, והמחיר שלהן הפך לאסטרונומי, ומי בכלל רוצה לעבוד היום באמצעים אנלוגיים? אני מאד מרוצה מההתפתחויות הטכנולוגיות, וכמו שאמרתי, אני מקווה שימצא פתרון חוקי והולם להורדות.

האם אתה מוצא את עצמך מתחרט על חומרים שהקלטת בעבר, או מחליט לא לנגן יותר שירים מתקופה מסוימת? אולי מתחרט על איזה סולו שהיית רוצה לנגן אחרת?

את האמת? לא. אני מוקיר תודה על כל הזדמנות שנקרתה בדרכי, ומאמין שכל מה שהקלטתי בעבר הוקלט ונוגן בצורה מסוימת כי זה מה שהיה נכון לשעתו. בכל מה שניגנתי השקעתי 190 אחוז מעצמי, ותמיד השתדלתי להוציא תוצאה טובה ככל האפשר.

למעריץ המתחיל של פרוגרסיב וכיו"ב, זה נראה מהצד שאתה נמצא בתוך חבורת מוזיקאים מאד מוכשרים, שפשוט מרימים טלפון אחד לשני מדי פעם ומרימים הרכב חדש, אלבום חדש, או איזה פרויקט מטורף ומעניין. זה באמת כל כך פשוט, או שהתהליך מורכב יותר?

את האמת, כל סיפור מורכב מסיבות שונות בפני עצמו, ואני לא יודע אם יש לזה תשובה חד משמעית. כשניגנתי עם סטיב ואי, הוא התקשר אלי והציע לי לבוא ולשבת בכמה חזרות ולהיות נגן ליווי. מכיוון שהערכתי מאד את סטיב ואהבתי מאד את החומרים שלו, הסכמתי מיד, ועם הזמן ראינו שאנחנו נהנים ביחד, והתחלתי לצאת להופעות איתו, אז זה היה תהליך די טבעי שלא תוכנן מראש. עם וירג'יל דונאטי, הסיפור שונה: ניגנו ביחד עם סטיב ואי, ניגנו ביחד בפרויקטים של דרק, ואנחנו חברים המון שנים. ניגנתי עם וירג'יל בהופעות שלו במרוצת השנים, ובשלב מסוים מצאנו את עצמנו בסיבוב הופעות עם אמן פופ צרפתי. מכיוון שאנחנו כבר רגילים לעבוד אחד עם השני, התחלנו לכתוב שירים במהלך סיבוב ההופעות, כמו שאנחנו נוהגים לעשות, ואחרי זמן מה, כשכבר היו כמה שירים כתובים, השמענו אותם לכל מיני אנשים. כשהשמענו אותם לבילי שיהאן (שהוא חבר של שנינו, ואשתו חברה טובה מאד של ארוסתי) הוא מאד אהב את החומרים, והציע שננגן ביחד את השירים הללו, ונרים טריו – אז ככה יצא Devil's Slingshot, בלי הרבה תכנון מקדים. במקרה אחר, כמו שדיברנו קודם, PSMS התחילה מהתחייבויות של מייק, שפשוט הרים לי טלפון, והחלטתי "למה לא? בוא ננסה". זה באמת עולם קטן, ולפעמים באמת הרכבים צצים כי כולנו חברים, אבל כל מקרה לגופו.

היו מקרים בהם הסכמת לנגן בפרויקט מסוים, בעל אופי מיינסטרימי יותר, רק בשביל המשכורת שמתלווה לפרויקט? לדוגמא, אם בריטני ספירס תרים אליך טלפון ותציע לך להצטרף אליה לסיבוב ההופעות הבא שלה, אתה חושב שתסכים?

שמע, בסופו של דבר, כל מה שאנחנו עושים בקריירה שלנו נעשה על מנת להתקיים. זה המקצוע שלנו, וכולנו עובדים בו על מנת להרוויח את לחמנו. ברור שאם אני מחליט לעשות משהו מסוים, אני מוצא את המקום שלי בתוכו, ומפיק את המירב מהחוויה. כשהופעתי עם אמן הפופ הצרפתי, הופענו בפני 25,000 אנשים בכל הופעה. זו לא בהכרח המוזיקה שאני אוהב בכל ליבי, אבל אני תמיד שמח להתנסות במגוון רחב של מוזיקה ככל האפשר, ותמיד שמח להרחיב את אופקיי בעוד סגנונות. האולפן שלי ב LA מאפשר לי לעבוד עם המון אמנים בהמון סגנונות שלא חשבתי שאגיע אליהם, אז אני מניח שגם זה תורם לתהליך ואני מאמין שאם בריטני הייתה מתקשרת אלי, כנראה שהייתי מוצא את הדרך להתעניין במוזיקה הזו, או למצוא בתוכה משהו שמדליק אותי.

אילו עצות תוכל לתת למוזיקאי מתחיל שמרים כלי נגינה ורוצה להתחיל קריירת מוזיקה?

העצה הכי טובה שאני יכול לתת מניסיוני למוזיקאי מתחיל, שהחליט שזה הכיוון שלו בחיים – אל תפסיק ללמוד, ותמיד תזכור שאין חכם כבעל ניסיון. מורה טוב יכול להדריך אותך כל החיים, ותמיד יכול לתת לך עוד הכוונה, עוד עצה חשובה, עוד טיפים מהניסיון שלו, ועוד דרכים חדשות ומעניינות ליצור ולנתח מוזיקה. ללא הדרכה מקצועית וברורה, מוזיקה היא תחום מסובך ואינסופי, וחשוב שיהיה מישהו, או כמה אנשים, שידריכו אותך בדרך הנכונה, או לפחות יתנו לך כיוון ברור בדרך. לעולם לא אשכח את אחד החברים הטובים שלי, שניגן בתחילת דרכו עם סנטנה, ומודה עד היום שלמד לאורך הדרך מניסיון, ובשלב מסויים הוא לימד אותי לא מעט דברים, אבל כיום המצב שונה ומורכב יותר – בתי ספר למוזיקה מעניקים לך כלים נפלאים, ויש כל כך הרבה דרכים חדשות ללמוד ולהשיג הדרכה. אז בגדול, העצה שלי היא לעולם אל תשכח את המטרות והבחירות שאתה עושה, ותמיד תשאף ללמוד כמה שיותר.

ניל פירט, המתופף האגדי של RUSH, עשה הפסקה בשלהי הקריירה שלו, והלך ללמוד תופים אצל מורה דגול מעולם הג'אז. אתה לפעמים מוצא את עצמך לומד דברים חדשים ממורים במהלך הדרך, אחרי שכבר עברת לא מעט תחנות משמעויות בקריירה שלך?

אני עושה זאת כרגע למעשה… אני מאד נהנה לקרוא מוזיקה, ומוזיקה קלאסית בזמני הפנוי, ובימים אלו אנחנו עובדים באולפן עם כנרית מאד מאד מוכשרת, ואני מוצא את עצמי לומד ממנה המון, וחוזר לשורשים הקלאסיים שלי על מנת ללמוד מחדש ולגלות עוד כמה דברים חדשים בדרך. אני חושב שזה היתרון הכי גדול באולפן שלי, ואני חושב שזו המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל – האפשרות ללמוד מחדש כל הזמן.

אז למה בעצם נוכל לצפות בהופעה הקרובה בישראל?

לכיף גדול! כולנו מתרגשים ומתכוננים במרץ להופעה. בילי הולך לתת לכם מנה הגונה של הסגנון שלו, אינטנסיבי ואגרסיבי כהרגלו. מייק, שכבר ביקר אצלכם בעבר, מאד נרגש לקראת ההופעה. דרק, כהרגלו, שולט בעניינים ונמצא בפוקוס מירבי. אנחנו עדיין מחליטים אילו שירים ננגן בהופעה מתוך המבחר שלנו, אבל מה שאני בהחלט יכול להבטיח לכם זה ערב אינסטרומנטאלי מפגיז ומעניין…

אני לא יכול לחכות כבר. תודה רבה על הראיון!

תודה לך, ותודה לכם – נתראה בקרוב!