Aborted – Slaughter And Apparatus: A Methodical Overture

אני די בטוח שאם לא חייתם מתחת לאבן בחצי העשור האחרון, שמעתם לפחות אלבום אחד של Aborted אם לא יותר. אין הרבה מה לעשות בנידון, החבורה הבלגית של סוונצ'ו הפכה לשם של דבר בעולם הדת' מטאל הקיצוני. ממש לפני כמה ימים חגגה הלהקה את יציאת אלבומם המלא החמישי במספר, Slaughter & Apparatus: A Methodical Overture, שהוא גם הראשון שלה תחת לייבל הענק Century Media.

האלבום החדש, שייקרא מעתה S&A, ממשיך ומספר את מעשיו החולניים והמזעזעים של הרופא-רוצח המטורף שזכור לנו משני האלבומים האחרונים של הלהקה. ובדיוק כמו קודמו מ-2005, גם האלבום החדש הופק על ידי מפיק העל הדני, טו מאדסן, מה שאולי יאכזב מעט את חובבי האלבומים המוקדמים יותר של הלהקה שקיוו לחזרתו של הסאונד המלוכלך, הכאוטי והמאסיבי של Goremageddon ו-Engineering The Dead. מאדסן מקנה לאלבום את סימן ההיכר הייחודי שלו, סאונד שאני אוהב לכנות "כאוס מאורגן" ועושה פה אולי את עבודתו הטובה ביותר עד כה.

ההפקה נקייה וצלולה, ועבודת המיקס והמאסטרינג כל כך טובה שאפילו ברגעים הכי ברוטאליים, מהירים ורועשים של האלבום כל כלי נשמע ברור ובא לידי ביטוי. ההפקה כל כך טובה שהייתי בטוח שיש פה איזה קאטצ' והחלטתי להעמיד אותה במבחן – אך לא משנה על מה ואיך שמעתי את האלבום, הוא נשמע נהדר וברור, בין אם דרך האוזניות הפשוטות ביותר שיכולתי למצוא או במערכת של האוטו. ובדיוק כמו ההתפתחות המתמדת מבחינת הסאונד, גם המוזיקה של Aborted עברה אבולוציה שלמה מאז הקמתה.

זה התחיל עם האלבום הראשון, The Purity of Perversion, שהיה על טהרת הגורגריינד Carcass-סטייל, התפתח ל-Engineering The Dead, עבר לכאוס המוחלט של Goremageddon ומשם הישר למחוזות הגרוביים והמלודיים למדי של The Archaic Abattoir, כש-S&A בהחלט לא שובר את הרצף וממשיך את ההתפתחות המוזיקלית של הלהקה. החדש לוקח את הדת' הברוטאלי הגרובי של קודמו ומקצין אותו עוד יותר, מביא אותו על סף המטאלקור לעיתים. אל דאגה, עדיין מדובר באלבום כבד וברוטאלי מהסוג שהם ידועים בגללו, אך הפעם יש יותר גרוב, סולו כמעט בכל שיר ושיר, דגש גדול יותר על מלודיה ואפילו דגש יותר גדול על אווירה.

בין אם מדובר בגרוביות ובפזמון הממכר של "Avenious", לפיצוץ הקולי והעוצמה המטורפת של "A Methodical Overture", הגדולה העיקרית של האלבום הזה בניגוד לקודמיו היא הגיוון. סוון אמר לא פעם ולא פעמיים בראיונות שהמטרה העיקרית שלו היא ליצור אלבום מגוון שלכל אחד משיריו תהיה זהות משלו – וזה בהחלט הצליח לו הפעם. לאלבום יש את הברוטאליות הנלווית לכל אלבום של הלהקה, אך הוא מותח ומעוות את גבולות הז'אנר בכל שיר מחדש. מי שמע, למשל, על קלידים בשיר ברוטאל? נשמע מופרך, אבל "Underneath Rorulent Soil", השיר שסוגר את האלבום, מציג פתיחת קלידים המלווה בצחוקו של תינוק.

לעומתו, "Odious Emanation" מביא ריפים כבדים וברוטאליים לחלוטין לצד ריפים מלודיים אה-לה Carcass בעידן Heartwork, ואם זה לא גיוון, אז מה כן? האלבום החדש אינו מותח רק את גבולות הז'אנר, אלא גם (ואולי במיוחד) את גבולות היכולת האנושית. אני מתכוון לשני אנשים במיוחד: הראשון, דייב היילי, המתופף של הלהקה האוסטרלית Psycroptic שעשה עבודת סשן פנומנלית באלבום. הוא הכניס לאלבום אולי מאה סוגים שונים של גריינדים ובלאסט-ביטס, ובאותה נשימה הצליח לדחוף גם מעברים מרשימים ופילים מטורפים. זהו תיפוף דת' מטאל מהשורה הראשונה, שבהחלט ממקם אותו אי שם בצמרת מתופפי הדת' מטאל עם ענקים כגון דרק רודי, טים יאנג וקווין טאלי.

הבחור השני הוא, איך לא, מנהיג הלהקה והסולן סוונצ'ו, שנתן באלבום הזה מפגן ווקאלי שלא מהעולם הזה. לבנאדם יש את אחד מקולות הגראול הכי פרודקטיביים ששמעתי בחיים, כשבאלבום הזה הוא מגיע לארבעה סוגים שונים של צרחות, צעקות וחרחורים – שניים יותר מבאלבום הקודם – וזה עוד בלי לספור את הגיטריסט סבסטיאן טובי שמוסיף עוד אחד משלו ושלושת הסולנים שמתארחים באלבום, אשר ביניהם ניתן למצוא את ג'ף ווקר, סולנה של Carcass המנוחה, הלהקה שהיוותה את ההשראה העיקרית ל-Aborted מתחילת הקריירה שלה.

אפשר להמשיך ולברבר על האלבום הזה במשך שעות, או לסכם אותו בשתי מילים פשוטות: שווה קניה. אני אישית אמנם חובב יותר את העבודה המוקדמת יותר של הלהקה, ובמיוחד את Goremageddon, אבל מדובר באחד האלבומים המעניינים והמגוונים ביותר בדת' מטאל המודרני. בעוד שמאות ואלפי להקות מנגנות את אותו ברוטאל-דת' שכבר שמענו, Aborted מציעים אלטרנטיבה רעננה, מיוחדת וחדשה תוך כדי שמירה על הברוטאליות שכולנו אוהבים. אז מה אם זה לא Goremageddon, זה עדיין מספיק טוב בשבילי.

להאזנה במיוזיקס