Betzefer – Freedom To The Slave Makers

אתם מרשים לי להתחיל מהסוף? האלבום מסתיים באמירתו האסרטיבית של אביטל תמיר: "Fuck You All! Good Night." למה אני מתחיל דווקא משם? כי זה פחות או יותר מסכם את גישתה של הלהקה לגביי האלבום הזה, במובן החיובי של העניין. ואני אסביר.Freedom To The Slave Makers מכיל בתוכו את Betzefer האמיתיים. אם ב-Down Low היה את הלהיט "Fuckin' Rock N' Roll", אז האלבום הזה הוא באמת פאקינג רוקנ'רול. אם Down Low פשוט נתן בראש הכי חזק שאפשר בכדי שהלהקה תוכל לחרוש את הבמות ברחבי אירופה ולקרוע את קהל המטאליסטים בעולם, אז האלבום הזה פשוט הוקלט Live. ואני יכול להביא עוד כהנה וכהנה דוגמאות, אך הבנתם את הפואנטה. אני אודה – לקח לי לא מעט זמן להתחבר ל-FTTSM. אני לא פנאט של Betzefer, ממש לא. וכשהם הוציאו את Down Low לא חשבתי שמדובר באיזו יצירת מופת נדירה, אלא פשוט אלבום מושקע ואיכותי שנותן בראש. בשמיעה ראשונה של FTTSM חשבתי שזה אלבום טוב. אך טוב כשלעצמו ולא מגיע לדרגתו של Down Low, אבל בשמיעה חמישית כבר הבנתי שיש פה משהו אחר. אי אפשר בכלל להתחיל להשוות ל-Down Low, כי מדובר בשני דברים שונים לחלוטין, כיוון חדש שהלהקה החליטה ללכת אליו, הכיוון האמיתי שלה, בו היא פשוט אומרת לכולם "Fuck You All" – אנחנו כרגע עושים את מה שאנחנו עושים בשביל לספק את עצמנו בלבד ולהוציא מאיתנו את הטוב ביותר, ואם זה לא טוב לכם, אתם יכולים להמשיך ולשמוע את החומר הישן שלנו.

אחרי שהבהרתי את העניין הזה, אני אתחיל כמו שצריך (מכירי היסטוריית הלהקה – אתם מוזמנים לדלג לפסקה הבאה). Betzefer הוקמה ב-1998 על-ידי כמה חברים בגילאי בית-ספר (כן, זה מקור השם, מקורי משהו?) ממכבים-רעות. קצרה היריעה מלפרט את הקריירה הענפה והדרך שעשתה הלהקה, אך בסופו של דבר לאחר שצברה לעצמה מוניטין מסוים בהופעות בישראל ושחררה שני מיני אלבומים, טסה לבלגיה ב-2005 בכדי להקליט את האלבום המלא הראשון שלה. במהלך ההקלטות קיבלה הצעה מ-Sven de Caluwé (סולנה של Aborted ולימים גם של System Divide, שזו אגב רק אחת מתוך תרומות רבות שלו לתעשיית המטאל הישראלית) להחליף את Aborted כלהקת החימום ל-Fear Factory באחת ההופעות שלהם בבלגיה. הלהקה קיבלה את ההצעה, ובמהלך ההופעה המדוברת פנו אליהם גורמים מחברת התקליטים הגדולה בתחום המטאל – Roadrunner, והשאר היסטוריה. כיום, חמש שנים לאחר שחרור אלבום הבכורה, הלהקה משחררת את אלבומה המלא השני תחת הלייבל החדש – AFM Records, אשר נשמע נכון מתמיד.

האלבום נפתח עם Bestseller, שיר המדבר על כל השקרים של הפוליטיקה, ועל הקשר הלא רצוי שלה עם מוזיקה. גרובי, קליט, להיט בטוח. השיר מכיל הרבה עוצמה וישירות, ואני מקווה שאביטל תמיר כתב אותו בתקופתו של משה קצב, כי דווקא את הנשיא הנוכחי שלנו אני די מחבב.Backstage Blues באופן כללי ממשיך את הקו של השיר הפותח באלבום. ריף קליט, שיר חזק, רק שכעת גם מסתיים כמו שצריך בשונה מקודמו שהרגיש מפוספס משהו בסופו. Feels So Right עוסק בעצם בכל הדברים המונוטוניים האלו שאנחנו עוברים כל יום וחושבים שזו שגרת החיים הרצויה שלנו, אך בעצם אלו טעויות שהייתי מסכם בכך שהרבה פעמים הבנאדם היחידי שאתה עובד עליו הוא אתה עצמך. שוב, שיר גרובי מאוד עם עבודת תופים מעולה של רועי ברמן, ואפילו שורת מחץ עם מסר (כן כן רבותיי, גם מסרים חשובים אפשר למצוא בליריקה של Betzefer, פשוט צריך לחפש): "A woman's supposed to love you for who you are, Not for what you're trying to sell". תהרגו אותי, אבל לא באמת הצלחתי להבין מה הלהקה רוצה ממני ב-Diamond Director. אז בסדר, זה שיר כבד, שנותן בראש עם קטעים מקפיצים. אבל מעבר לכך הוא לא עורר בי כלום, לא מוזיקלית, לא מילולית, בקיצור אחד משני השירים החלשים באלבום.

הגענו לסינגל הראשון ששוחרר רשמית לפני צאת האלבום – Nothing But Opinions. נראה כי כבר לא נותר מה לומר על הסינגל השנוי במחלוקת הזה. אך לעניות דעתי מדובר דווקא באחד השירים הטובים של האלבום, בו הלהקה מבהירה כי אביטל לא חייב תמיד לקרוע את הגרון בשביל להוציא מעצמו איכויות ווקאליות, וכי למעט ריפים גרוביים וקליטים מתן גם יודע לתת בראש עם אחלה סולואים, רותם ענבר מפתיע על בגזרת הבס ומוכיח שהוא לא רק פרצוף יפה, וכי בסופו של דבר "מטאל מודרני" זו לא קללה. על Empty Magazine, אמרה הלהקה כי השיר מוקדש לכל מבקרי המוזיקה באשר הם. אז קודם כל – תודה על ההקדשה. שנית, בצורה אירונית כלשהו השיר הזה לא יושב לי טוב באוזן. הוא כן מתאים לקו הכללי של האלבום, אבל אם אני אשפוט אותו יחידנית – הוא נחמד בלבד, פחות טוב מחבריו לאלבום. Doomsday! מה עוד אני יכול לומר? להיט ההופעות הבלתי מעורער. שיר מקפיץ וטוב, שפשוט גורם לך לרצות שיגיע כבר יום הדין המיוחל הזה. סקרימים מעולים של אביטל מתגלים לקראת סוף השיר, והברייקים המגיעים בסיומו, למרות שזה היה צפוי – נמצאים בדיוק במקום המיועד להם. דיברנו קודם על אחד השירים החלשים באלבום, אז הנה השני. ל-Perfect Lie יש מילים מצוינות, אבל המוזיקה שמה פשוט לא מתחברת. השיר לא ממש זורם, וכשמדובר בגרוב-מטאל זו בעיה. בערך באמצע השיר איבדתי את זה, זה מתחיל להימרח ולהימרח, ודי ברור שהשיר הארוך ביותר באלבום הוא גם המייגע בו, וחבל שכך. Song For The Alcoholic הוא האנטיתזה המוחלטת לקודמו. מילים סתמיות ואפילו הייתי אומר כאלו שלא נכתבו כאשר אביטל היה בשיא השפיות (אלוהים יודע בהשפעת מה הבחור היה), אבל עם ריף נותן בראש, קצת צרחות במקום הנכון, וסולו גיטרה מעולה לסיום – אפשר בהחלט להרים להיט קליט שלא מצליח לצאת מהראש. Heaven Sent הוא השיר הכבד ביותר באלבום, עם שירה כבדה ונמוכה, מעין נהימות מחוספסות (אני נזהר מלקרוא לזה גראולינג כי זה לא בדיוק גראולינג סטדרנטי, אבל סוג של). מדובר במעין מונולוג ישיר ולא מתפשר, אולי כלפי הכלל, אולי כלפי עצמנו, כל אחד יפרש את זה לכיוונים אחרים. בסופו של דבר, סיום מעולה לאלבום הזה. Freedom To The Slave Makers מביא משהו אחר, משהו יותר בוגר מוזיקלית, ויותר בשל. אז נכון, תמיד יהיו את חסידי Down Low עם משפטים כמו "לאביטל נגמר הקול", "הם כבר לא מטאל", "כגודל הציפייה כך גודל האכזבה", וכיוצא בזה. סלחו לי על חוסר הטאקט המובהק שאני הולך לחשוף פה, אך אני אשווה את האלבום הזה לאלבום השחור של Metallica, שמצד אחד עורר צעקה גדולה אצל מעריצי הלהקה אודות הנישה החדשה אליה פנו, אך מצד שני קנה להם קהל מעריצים רחב הרבה יותר שספק אם Metallica היו מגיעים אליו בלעדיו.

בסופו של דבר, בדיוק כמו עבודת האומנות המלווה את האלבום – Betzefer עברו כאן טרנספורמציה (או מטמורפוזה אם אני אדייק). הלהקה כולה התכסתה בגולם המטאפורי הזה, ונולדה מחדש, לעולם מוזיקלי מסוג אחר. עולם בו AC/DC פוגשים את Sepultura פוגשים את Avenged Sevenfold פוגשים את Betzefer. אהבתם? תשיגו לכם עותק של היצירה הזו. לא אהבתם? "Fuck You All! Good Night" – וזה לא אני אמרתי.