Blood Stain Child – Idolator

לרוב אני לא אוהב לקטול להקות ואלבומים, אבל יש פעמים שאני פשוט מרגיש חייב. במקרה שלנו היום, מדובר ב-Blood Stain Child שמגיעים אלינו מארץ השמש העולה – יפן, באלבומם השלישי Idolator שהופק ע"י מפיק-העל טו מדסן ויצא בסוף שנה שעברה. אתם בטח תוהים איזו סיבה יש לי לקטול את BSC? הראיות לפניכם.

בראש ובראשונה, מדובר בלהקת סגידה ל-Children Of Bodom. לא, לא, קבלו תיקון קל, מדובר בלהקת חיקוי ל-Children Of Bodom. אין לי בעיה עקרונית עם אלכסיי והחבר'ה שלו ואני מבין ומכיר את התופעה שהרבה להקות כיום שמנסות להשמע דומה ללהקות דת' מלודי מודרניות ומצליחות דוגמת CoB, In Flames ואחרות, אבל אני מעביר את הגבול כשהלהקה נשמעת בדיוק אותו הדבר – או יותר נכון, במקרה הזה, נשמעת כמו חיקוי קרבון יפני זול של אותן להקות.

יש פה הכל – הנגינה המהירה, המלודיות הקיצ'יות, השימוש המוגזם בקלידים וסינתיסייזר, הסולואים הנאו-קלסיים בכל שיר, הגראול הגבוה והדקיק בחיקוי כמעט מושלם של מר. לאיהו. אילולא ידעתי יותר טוב, הייתי יכול להשבע שמדובר באלבום קאברים ל-Hatecrew. מוצג מספר 2 של התביעה – Blood Stain Child עושים חיקוי טוב, ובהחלט היה עדיף אם הם היו נשארים עם זה ומוציאים אלבום חיקוי נטו. הריפים שלהם קליטים, הסולן שלהם טוב – לדעתי אפילו יותר טוב מאלכסיי בכבודו ובעצמו – ורוב הקטעים שלהם יושבים טוב ונשמעים עוצמתיים וחזקים.

הבעיות האמיתיות מתחילות דווקא כשהם מנסים להכניס את הטאץ' המקורי והאישי שלהם. זה מתחיל בכל מיני פתיחות ומעברים אלקטרוניים שנשמעים כמו נסיונותיו הראשונים של נער טראנס צעיר על הסינת', וזה ממשיך עם מלמולים בלתי ברורים, כנראה ביפנית, מצד הסולן – אחד הרעיונות הגרועים ביותר במטאל אי-פעם, אי שם בראש הטבלה יחד עם הקולות האלקטרוניים ב-Focus (ההבדל היחיד הוא שבמקרה של Cynic, שאר האלבום מדהים).

הקש האחרון מבחינתי היה בשיר השמיני, שכמעט כולו מורכב מריפים כבדים עם פוטנציאל גבוה, שנהרס כולו בגלל "מקהלה" נשית (כלומר זמרת אחת משוכפלת לשכבות רבות) ששרה את אותה הברה לאורך 90% מהשיר. לא רק שזה מונוטוני ומוגזם, זה גם ממש לא מתאים לשאר השיר. מה הם חשבו לעצמם, לעזאזל? אך לפני סיום, העד האחרון של התביעה יהיה טו מאדסן, שכן ההפקה של הבחור הדני הזה היא אולי נקודת האור האמיתית היחידה בכל האלבום. אי אפשר לצפות לפחות משלמות מהמפיק שעשה את האלבומים האחרונים של Aborted, Mnemic, The Haunted ואפילו Betzefer שלנו.

ההפקה גם פה נקייה ומצוחצחת, המיקס מצויין והוא בהחלט הצליח להקנות לאלבום את הסאונד האירופאי הקר והחד שהם חיפשו – רק חבל שמתחת להפקת הברבור הדני הצחור מסתתר לו, במקרה הטוב, ברווזון מכוער למדי עם מדבקת Made In Japan. לסיכום, אם אתם ממש מעריצים את Children Of Bodom ו-In Flames המאוחרים, מכירים את כל השירים שלהם בעל-פה וכל הטיעונים שהצגתי לא שכנעו אתכם אחרת, בהחלט יכול להיות שתהנו מ-Idolator. לכל שאר האוכלוסיה השפויה בעולם אין אף לא סיבה הגיונית אחת שבגללה שווה לשמוע את האלבום הזה.