Code Of Perfection – Last Exit For The Lost

בדרך כלל אני נוטה להמנע מלהקות ואלבומים אינסטרומנטליים, מהסיבה הפשוטה שכולם נשמעים לי אותו הדבר. רובם המכריע הם פרוייקטי סולו של חברי להקות מפורסמות ולמעט מספר מקרים מועט למדי, הם פשוט הזדמנות של אותו חבר להקה להראות את יכולתו הטכנית עם הכלי עליו הוא מנגן. התוצאה, לרוב, היא אלבומי Shredding חסרי גיוון שנמאסים אחרי מספר שעות במקרה הטוב.

לכן לא התלהבתי יותר מדי כשקיבלתי את האלבום החדש של להקה גרמנית אנונימית למדי בשם Code of Perfection. הדעה הקדומה שלי התחזקה אפילו יותר כששמעתי שמייקל אנג'לו באטיו, מלך השרדינג הבלתי מעורער, תרם סולו באחד מהשירים באלבום. אבל למרות שאני עדיין לא יוצא מגדרי על האלבום הזה, הוא בהחלט הוכיח לי למה אסור לשפוט דברים לפי דעה קדומה וסטראוטיפים.

Last Exit For The Lost, הדיסק החדש והראשון של הלהקה, מתחיל עם שיר הנושא, קטע אינסטרומנטלי בן כ-3 וחצי דקות, עם הרבה מלודיה וכמעט חסר וירטואוזיה לחלוטין. תוסיפו לשיר סולן וליריקה וקיבלתם שיר מטאל מלודי ללא רבב. ריפים מלודיים שמחים מבית היוצר של הגיטריסט Thorsten Koehne עם ליווי קלידים מאת פרדי דורנברג (בין השאר הקלידן של Axel Rudi Pell) יוצרים אווירה שמחה ומקפיצה שכזו, דומה מאוד ללהקת Nightingale של דן סוואנו, בהחלט לא מה שציפיתי לשמוע בדיסק הזה.

השיר השני, "Flyin' High", דומה מאוד לראשון רק יותר מהיר וטיפה יותר טכני, אך אני מדלג עליו ועובר ישר לשיר השלישי, "Miracle Times", שמכיל למרבה ההפתעה שירה מאת Carsten Schultz, סולן להקת Domain – כן כן, יש פה שירה והיא אפילו טובה, קרסטן סולן מקצועי וותיק שתרם את קולו בשלושה שירים באלבום (שירים 3, 6 ו-9) – שמוסיף והופך אותו לשיר הבי מטאל כמו שצריך, עם ריפים מלודיים, קצב האבי מסורתי מצד התופים ושירה גבוהה עם הצרחות הגבוהות המוכרות סטייל רוב האלפורד ושות'.

במעבר חד מגיע "Polka Beast Stampede", שיר מטאל אינסטרומנטלי מהיר וטכני, שמתחיל עם ריפים שמזכירים (בצורה מחשידה קצת) את העבודה של Strapping Young Lad. בסך הכל מדובר בקטע סביר למדי, קצת ממוקם בצורה מוזרה לאחר שלושה שירים יחסית רגועים ושקטים שבאו לפניו. בשיר "Walking On Thin Ice" שוב מופיע קולו של קרסטן שולץ, ושוב מתקבל שיר מטאל מלודי על גבול הרוק הכבד, כולל הקלידים, הצרחות והפייד-אאוט המסורתי. ישר אחריו מגיע "Evil: Fex", עוד פעם במעבר חד מדי לשיר כבד יחסית, עם כמה סולואים טכניים פה ושם וליין באס גרובי.

"Psychotic Nightmare" הוא חגיגת שרדינג אמיתית, עם סולו יחיד שנמשך כמעט לכל אורך השיר, מן אזכור שהלהקה יכולה לעשות גם שרדינג טכני ללא גבולות. השיר העשירי, "Underneath A Blue Kiss", הוא השיר שהרשים אותי אולי יותר מכולם. לאחר ריפים מלודיים, סולואים טכניים ולעיתים גם מלודיים, הגיטריסט ת'ורסטן ממשיך להראות את הגיוון הגדול בנגינה שלו עם קטעי פלמנקו על הגיטרה האקוסטית, כשברקע תיפוף שקט ורגוע וליין באס שמלווה את קטעי הגיטרה וביחד נוצרת אווירה פשוט יפהפיה ומושלמת. אני לא חובב גדול של מוזיקה ספרדית, אבל אי אפשר להתכחש לקטע המצוין הזה.

לסיכום, Last Exit Of The Lost, אמנם לא הפיל אותי מהכיסא, אבל הוא בהחלט אלבום קצת שונה, מגוון למדי שמכיל טיפה מכל דבר. הוא עדיין לא יוצא מן הכלל בטיבו, אפילו קצת מבולבל הייתי אומר, אבל זה בכל זאת רק האלבום הראשון של השלישייה שמרכיבה את Code of Perfection, אז מי יודע, אולי הנסיון הבא שלהם יהיה קצת יותר טוב.