DevilDriver – The Last Kind Words
- Not All Who Wander Are Lost
- Clouds Over California
- Bound By The Moon
- Horn Of Betrayal
- These Fighting Words
- Head On To Heartache (Let Them Rot)
- Monsters Of The Deep
- Tirades Of Truth
- Burning Sermon
- When Summoned
- The Axe Shall Fall
מוזר איך שהלהקה הזאת גדלה. היא אמנם התחילה כבר בלייבל מכובד ביותר, Roadrunner, אבל מי היה צופה שמאלבום ראשון סביר הלהקה הזאת תפרוץ ותהפוך לאחת מלהקות המטאל המדוברות ביותר כיום? אני חייב להודות שלא ידעתי כלום על הלהקה כששמעתי לראשונה את הפרומו של האלבום השני שלה, The Fury Of Our Maker's Hand, חשבתי שמדובר בעוד להקת מטאלקור מהסוג שבזמן האחרון משפריץ מכל כיוון בארה"ב, אבל מהר מאד עמדתי על טעותי, הלהקה עושה שילוב של דת' מטאל עם ת'ראש מודרני, מהסוג שיש כמגדירים כ-Groove Metal.
אני לא יודע בדיוק אם ההגדרה הזאת מתאימה, אבל אפשר לומר שהלהקה נכללת פחות או יותר באותו מועדון עם Machine Head ו-Lamb Of God, כלומר – זה ללא ספק מטאל, וכבד, אבל בעוד שתי הראשונות משתמשות בעיקר בט'ראש כקרש הקפיצה הראשוני, אפשר לומר ש-Devildriver שואבת יותר מדת' מטאל שבדי מלודי.
כששמעתי מי סולן הלהקה, אני חייב לומר שהזדעזעתי, דז פפרה היה ידוע לפני כן כסולן להקת הנו-מטאל Coalchamber, לדעתי האישית אחת הלהקות הנוראיות ביותר שקמו, חיקוי נלוז של Marilyn Manson שקמה כדי להתאים לגל הנו מטאל ששתף את ארה"ב לפני כמה שנים. אבל הוא עשה משהו חכם עם ההרכב הזה, הוא הלך לכיוון של מטאל כבד, אגרסיבי, ובעיקר – מצא כמה נגנים ברמה גבוהה מאד, כמה מהיותר מוכשרים שקיימים היום בסצנת המטאל האמריקאית. החל מהאלבום השני הלהקה מצאה את השילוב המושלם של ריפים כבדים, תיפוף אנרגטי חזק מאד, וגם לידים מלודים טובים.
אז מה יש באלבום החדש? קודם כל סאונד מלוטש ונוצץ, שילוב של ג'יסון סוקוף, מפיק עסוק היום שהפיק את Trivium ומנגן בלהקת הדת' הטכני Capharnaum, ואנדי סניפ הנצחי שאחראי היה על המיקס. מעבר לזה? שילוב של דת', ט'ראש וגרוב מטאל, מהיר ואגרסיבי ביותר, שמרשים בכל שנייה ושנייה, ודז פפרה, שאני שמח לומר שלמד קצת יותר טוב איך עושים גראול באלבום הזה.
ללא מעט אנשים הייתה בעיה עם החצי גראול שבו הוא השתמש בעבר, זה נשמע כמו חיקוי פיל אנסלמו שלא ממש מצליח לעשות גראול, הפעם הוא הרבה יותר קרוב לשאגות אמיתיות, ואני מניח שזה כבר יעצבן פחות אנשים. המוזיקה בהחלט אגרסיבית יותר מבאלבום הקודם, שירים מהירים וכבדים שגם לא נסוגים מאיזה בלסט-ביט ארעי, כשבכל מקרה המתופף של הלהקה יגרום ללסת של כמה מאזינים לצנוח, הוא באמת אחד החזקים שאני מכיר.
הסינגל הראשון מהאלבום, זה שפותח אותו "Not All Who Wander Are Lost" הוא כבר שיר שתופס את האוזן. הטקסטים של פפרה חריפים מאלו המקובלים בקרב להקות מטאלקור עכשוויות, ניכר כי הוא משקיע בהם מחשבה לא מעטה. הקול שלו מוביל יפה את השיר והריפים שמרכיבים אותו הם בין הטובים שכתבה הלהקה עד היום. גם "Clouds Over California" בהחלט כתוב באופן מעניין ולא סטנדרטי, אבל האמת היא שכאן נתקלים בבעיה של האלבום – קצת קשה להבדיל בין שיר אחד למשנהו.
באלבום הקודם כמה שירים קפצו מייד לאוזן, החל מהפתיחה השקטה שהובילה ל-"End Of The Line" המעולה, ודרך "Hold Back The Day" עם הריפים השבדים, וכאן? כאן קצת קשה לומר על שיר אחד שהוא טוב מהשני, כולם מלאים ריפים טובים, מקצבים חזקים, יכולת טכנית מבריקה, אבל לא סינגלים, לא שירים שאתה שומע ומתלהב כל כך שתקשיב להם ב-Repeat.
שיר אחד שמתקרב לזה הוא "Hold On To Heartache" שמכיל ריף סוחף ומקצב אנרגטי מהיר, אבל בסופו של דבר יש כאן הרבה שירים טובים שלא עוברים את הגבול למבריקים. זה עדיין אלבום טוב, מרשים מאד מבחינה טכנית, אבל למרות השיפור בשירה ובסאונד, הוא לא מגיע לרמתו של האלבום הקודם. בכל מקרה אני יכול להמליץ עליו, מטאל אמריקאי טכני וכבד באיכות כזו הוא לא משהו שנתקלים בו כל יום, אבל מי שלא שמע את הלהקה ורוצה לדעת באמת למה הם מסוגלים, עדיף לו שיקנה קודם כל את The Fury Of Our Maker's Hand.