Devious – Domain

אחת הבעיות הכי גדולות, לפחות מנקודת הראות שלי בנושא, אשר עומדות בפני יוצר המתכוון לשחרר אלבום מלא לציבור, היא רמת העניין והמשיכה של האלבום והשירים שבתוכו. לא קשה במיוחד ליצור ריף טוב אחד או שניים, אבל למשוך את זה וליצור שיר שלם ששומר על איכותו לאורך זמן רב, זאת כבר אומנות לשמה – שלא לדבר על אלבום באורך מלא. הרבה מאוד אלבומים ושירים מתחילים טוב, מכילים ריפים מעניינים ורעננים, אך נופלים חזק במבחן הזמן, שכן שאר החומר פשוט לא מעניין מספיק ולא משתווה לציפיות שההתחלה שתלה במאזין. זאת בדיוק הבעיה שמפרידה בין אלבומם החדש של להקת Devious ההולנדית לבין הכבוד המפוקפק של להיות "אחד מאלבומי השנה של מתן ג'ונאס".

קצת רקע: Devious הוקמה בבורן שבארץ קבקבי העץ בשנת 1998 כלהקת ת'ראש, אבל את האלבום הראשון שלהם הוציאו רק ב-2003. לקח להם 4 שנים להוציא את האלבום השני, Domain, וזה פחות או יותר כל הרקע המעניין על הלהקה, אז נעבור לעיקר: המוזיקה. האלבום נפתח באינטרו בומבסטי, ריפים חזקים ומפוצצים בשילוב קלידים סימפוניים סטייל Dimmu Borgir, שמסתיים בסמפל מסרט כלשהו שמתחבר ישר לשיר השני, Room 302, שמתחיל בריף ת'ראש עצבני שמזרים את האדרנלין לדם מיידית. הריף משנה צורה עם כניסת הסולן לריף דת' מטאל מהיר אך שומר על אותה המלודיה. לאחר כמה משחקים על קו הת'ראש-דת' מטאל של אותו ריף, יש שבירת קצב המובילה לריף גרובי כבד ועצבני שמשתנה במהרה לריף בלאק מטאל המלווה בצרחות גבוהות מצד 'כוהן' הסולן. השיר קופץ שוב ושוב בין ריף הבלאק מטאל לריף הגרובי ולריף הת'ראש מההתחלה, ונגמר בסופו של דבר אחרי כמעט ארבע דקות של טירוף.

ה"שטיק" של Devious, כפי שניתן בוודאי להבין מהפסקה הקודמת, הוא טירוף בלתי מתפשר, המתבטא בעיקר בעירבוב בין סגנונות, שבירות קצב מפתיעות, ואולי זה נשמע טיפה מוזר – אבל זה עובד. השיר השלישי, Incantation of the Earthbound, ממשיך באותו קו ואפילו לוקח את זה צעד אחד קדימה: זה מתחיל בריף מלודי בפריטת טרמולו מהירה, שתוך פחות מ-20 שניות נעלם לתוך קטע אקוסטי בעל תיפוף שקט ורגוע עם לחישות מצד הסולן, שמתפוצץ תוך כמה שניות לתיבה אחת של צרחה מלווה בדיסטורשן ושוב חוזר לקטע האקוסטי, רק כדי לעבור עוד פעם לריף דת' מטאל… שתוך כמה שניות הופך לסקשן דום מטאל איטי – וכל זה מתאר רק את הדקה הראשונה של השיר. אני בטוח שרובכם תרימו גבה ותתהו אם זה לא קצת מוגזם, ואני בטוח גם שחלקכם, לכשתשמעו את האלבום, תחשבו כך, אבל אישית, מזמן לא נתקלתי באלבום שגרם לי לגחך כמו ילד קטן מרוב הטירוף שבו.

בשלב זה, אחרי השלושה-ארבעה שירים הראשונים, המוח מתחיל לעכל מה לעזאזל הולך ומאפשר להתרכז באספקטים אחרים, שהם לא פחות מרשימים מהפתיחה שהשאירה אותי בפה פעור תרתי משמע. החומר כתוב היטב ויושב טוב, למרות כל הטירוף והגיוון בסגנונות. הנגנים כולם מקצועיים וטכניים, שולטים היטב במעברים החדים והפתאומיים בין הסגנונות, כאשר הנגן שהכי הרשים אותי אישית הוא הבאסיסט, סוון, אשר מנגן על באס פרטלס בעלת 6 מיתרים לאורך כל האלבום, מה שבהחלט נשמע ומורגש בנגינה (וגם מרשים באופן כללי, כי במטאל לא הרבה באסיסטים משתמשים בפרטלס ועוד בעלת יותר מ-4 מיתרים). ההפקה מצוינת, ברורה וצלולה לגמרי והמיקס מעולה גם כן, כאשר כל נגן מתבלט בזמן הנכון ובמידה הנכונה, מה שבהחלט חשוב והכרחי באלבום שהולך בגישה משוגעת שכזו.

השיר השישי באלבום הוא מן קטע מעבר שקט שמפריד בין שני חצאי האלבום, ולמרות שכבר היה לאלבום אינטרו אחד בהתחלה, אני חושב שראוי היה לשים את קטע המעבר הנ'ל, שכן החצי הראשון של האלבום שונה לחלוטין מן השני: אם החלק הראשון היה מטורף עד כדי גיחוך, החלק השני סטנדרטי עד כדי פיהוק. אל תבינו אותי לא נכון, עדיין יש פה את אותה רמת שגעון וטירוף, אבל אחרי 20 ומשהו הדקות של החלק הראשון, זה נעשה קצת ישן ומשעמם. מה גם שאף שיר מתוך החלק השני לא בולט במצוינותו, אמנם יש כמה ריפים לא רעים בכלל, אבל כמו שאמרתי בפתיחה, הם בודדים והמשכי השירים סבירים אך לא משתווים אליהם, ככה שאלו הברקות רגעיות בלבד.

לסיכום, מי שאוהב את המטאל שלו כבד, מגוון ומטורף, אני בטוח שיהנה מהאלבום למרות שהחצי השני שלו לא בדיוק משתווה לראשון. זה היה יכול להיות אחד האלבומים הטובים של השנה, אבל נופל בעיקר במבחן הזמן והאמינות. החצי השני של האלבום מחוויר לעומת הפצצה עמוסת האדרנלין שהיא ההתחלה של האלבום. זה לא אומר שזה אלבום רע, הוא פשוט היה יכול להיות הרבה יותר טוב.