Disillusion – Gloria

ציפיות… אחח, ציפיות. דבר כה חלקלק ובוגדני. פעמיים הכתה בי הציפייה, כמכה נוקשה למפשעה, בנוגע ללהקת ה-Progressive Metal הגרמנית Disillusion. הפעם הראשונה הייתה בשלהי שנת 2005, כאשר המליצו לי לשמוע את אלבומם הבודד והיחיד באותה התקופה, Back To Times of Splendor. "זה אחד מהאלבומים הכי טובים בכל הזמנים, שילוב מדהים בין פרוגרסיביות לאגרסיביות" נאמר לי, ואני הייתי די ספקן. מכל התיאורים והמידע שקראתי במקורות שונים, ציפיתי לחיקוי יומרני ומאכזב של Opeth, להקה שגם ככה איני מחבב בלשון המעטה. אבוי לי, כמה טעיתי.

מהרגע הראשון של "…And The Mirror Cracked" ועד הפייד-אאוט בסוף "The Sleep Of Restless Hours", במשך 57 דקות המחולקות לשישה שירים נפלאים, הרגשתי שלמות. הרגשתי הרבה דברים, כי אחת הגדולות של האלבום הנפלא הזה הוא שהוא מעלה בך סקאלה אינסופית של תחושות שונות, אבל מעל הכל, הרגשתי שלמות. מצאתי לי את האלבום האחד והיחיד שהוא מושלם, חסר פגם, ללא רבב. וכששמעתי, מספר חודשים לאחר מכן, שעומד לצאת אלבום חדש ושמו Gloria, לא יכולתי שלא לפתח ציפיות. ניסיתי מאוד, כי ידעתי שזה יחזור וינשך אותי באחוריים, אבל הייתי חייב.

ואכן, למרות שהיה לי ברור שבחיים לא יצא עוד אלבום כמו BTTOS, ולמרות שהלהקה הצהירה לא מעט כי האלבום החדש לא יהיה BTTOS 2, ולמרות שהם חזרו ואמרו ש-Gloria יהיה שונה לחלוטין מכל דבר אחר שהם עשו – עדיין פיתחתי ציפיות. אבוי לי, כמה טעיתי. ריפים בלתי אפשריים לנגינה הפכו לריפים פשוטים בסגנון "חומת סאונד". התיפוף האנרגטי והמגוון של Jens Maluschka הוחלף, ברוב האלבום, בלולאות ביטים אלקטרוניים. המקצבים הפרוגרסיביים המשתנים-תמיד נעלמו ואת מקומם תפסו מקצבים אינדסטריאליים חד-גווניים.

השירה המלודית המקסימה של Andy Schmidt (שהוא גם הכותב והמלחין העיקרי, המפיק ונגן הבאס, הקלידים ורוב הגיטרות בשני האלבומים) נעלמה כמעט כליל ואת מקומה תפס ברוב השירים קולו של אנדי שעליו הופעלו אפקטים רבים מדי, כשהוא עצמו ספק ממלמל ספק נואם את הליריקה, וגם הגראולים המגוונים שלו אינם עוד עמנו. אפילו הסאונד החם והטבעי-משהו של BTTOS הוחלף בהפקה קרה, נוקשה, חותכת ומלאת אפקטים. הדבר אולי היחיד שנשאר היא היכולת של אנדי לכתוב ליריקה גבוהה ומסובכת, אך קליטה כל כך.

עכשיו, שלא תבינו אותי לא נכון – האלבום הזה פוגע בול במה ש-Disillusion ניסו לעשות. הם רצו לעשות אלבום מודרני שיפרש לתוך מוזיקה את החיים שלהם בעיר המוצא של הלהקה – לייפציג שבגרמניה. ואכן, זהו אלבום מודרני, ניסיוני, עם השפעות אינדסטריאל, קטעים סימפוניים רבים ואווירה קרירה וצינית, שנותן לך תחושה כאילו אתה אבוד בתוך עיר בטון מודרנית עצומה, ללא מוצא. אנדי הגדיר אותו מצויין – "Gloria הוא מכה בבטן והגלולה כדי לשכך את הכאב".

שירים כמו "Don’t Go Any Further", שהוא גם קליפ הוידיאו הראשון מתוך האלבום ושל הלהקה בכלליות, מדגימים בצורה מושלמת את האווירה והרעיון שמאחוריו. המלמול הבלתי הגיוני שפותח את השיר וחוזר לכל אורכו מזכיר את הרגעים האלה מהסרטים כשהבחורה מציבה אולטימטום של "הולכים לחתונה או נפרדים" והבחור אובד עיצות ומבולבל. "Save The Past" נותן את ההרגשה כאילו הוא מוקדש לכל הרגעים האלה שאתה מרגיש ממש ממש חרא ונזכר כמה טוב היה ב-"ימים ההם" ו-"The Hole We Are In" (שהוא אגב השיר שהכי מזכיר את האלבום הקודם, עם כמה רגעים של שירה מלודית נקייה ואפילו צרחה או שתיים לזכר ימים טובים) מזכיר לכולנו באיזה חור אנחנו תקועים, למקרה ששכחתם.

אני לא כל כך בטוח מה אני חושב על Gloria. בהתחלה שנאתי אותו ולא יכולתי להקשיב לו. אחר כך התעמקתי ולמדתי לסבול אותו. לאט לאט גם חיבבתי אותו קצת. אבל אני עדיין לא יכול להגיד שאני אוהב אותו במיוחד, או להמליץ עליו בלב שלם. הוא בטח לא עשה עליי את הרושם שקודמו השאיר, אפילו לא קרוב. Gloria, ובעיקר השינוי הקיצוני שהוא מהווה, הם אכן מכה חזקה, מכה כואבת כזאת שמשאירה טעם של דם… אבל הגלולה לא עוזרת במיוחד. אם הייתי צריך לסכם אותו בכמה מילים בודדות – האכזבה של 2006, מבחינתי.