Dream Theater – Train Of Thought

כאשר אמר לי חברי הטוב ג'ורדן רודס (קלידן הלהקה) לפני מעל לחצי שנה שהאלבום החדש של דרים ת'יאטר הולך להיות יותר כבד מאי פעם, התקשיתי להאמין. על האלבום הקודם של הלהקה, שלדעתי הוא היה האלבום מבחינת רמת הטכניקה הגבוהה ביותר של הלהקה עד כה, הדעות היו חלוקות גם בקרב מעריציה החדשים של הלהקה (שבד"כ התחילו עם Scenes from a memory )וגם בקרב מעריצים ותיקים יותר שהתגעגעו לימי Images and Words.
מי שמכיר קצת את הלהקה יודע שאין לה שום אלבום שדומה לקודמו, וכי אחד ממאפייניה הבולטים והייחודים של הלהקה הוא שינוי הסגנון מאלבום לאלבום והוספת אלמנטים ומוטיבים שונים.
להבדיל מעשרות להקות אחרות, כאשר שומעים אלבום של דרים ת'יאטר, מומלץ לשמור את הביקורות והמסקנות רק לאחר השמיעה ה- 10. בכל שמיעה, מגלים משהו חדש שלא שמעתם בפעם הקודמת.

הלהקה אשר הייתה על סף סיום הקריירה המוסיקלית לאחר האלבום Falling Into Infinity, ניצלה בעיקר בגלל הצטרפותו של הקלידן המחונן ג'ורדן רודס שהביא עימו השפעות של מוזיקה קלאסית, השפעות מלהקות רוק מתקדם כמו (Yes,Pink Floyd) והמון וירטואוזיות. כיצד ישתלב ג'ורדן שלא שומע מוזיקת מטאל כלל באלבום זה? התשובות בהמשך.
אלבום הקונספט Scenes From A Memory, היווה לדעת רבים את שיא ופאר היצירה של הלהקה. מה שבטוח הוא שזהו האלבום שגרם להרבה מאד אנשים ברחבי העולם וגם בארץ להיחשף ללהקה המיוחדת הזו.

למנהיג הלהקה, מייק פורטנוי (תופים) היה חלום מאז שהוקמה הלהקה להוציא דיסק כבד. הלהקה הוציאה בעבר את Awake שבעיני מעריצים רבים נחשב לאלבום הטוב ביותר שלה, אך כנראה שאלבום כבד זה לא היה מספיק כבד בשביל פורטנוי. פורטנוי שהפיק את האלבום החדש שומע בזמנו החופשי להקות כמו Mudavyne,Pain Of Salvation, Tool, פטרוצ'י שהפיק עימו ביחד את האלבום, אוהב ומושפע מאד מלהקות כמו Pantera,Metallica, את ההשפעות של כל ההרכבים שצוינו כאן ניתן בהחלט לשמוע באלבום החדש. לשם שינוי, את האלבום הנוכחי הלהקה לא הקליטה כמו את שבעת האלבומים הקודמים ב- Beartracks Studio, אלא באולפן אחר בלונג איילנד,ניו יורק.

הלהקה נכנסה לאולפן ב- 10 למרץ 2003, ובתחילת אפריל 2003 כבר סיימה את כל התהליך! בעיני חלק ממעריצי הלהקה נשמעו טענות שהלהקה יותר מדי מאלתרת וכותבת את החומר ללא השקעה , ממש כמו בהרכב הצד Liquid Tension Experiment ,טענתי כתגובה לאותם מעריצים היא שלאו דווקא משנה כמות הזמן בו הלהקה כתבה את האלבום, אלא איכותו הסופית.

ליציאת האלבום קדמו כל מיני אירועים מוזרים עם חברת התקליטים כמו שחרור העטיפה לאינטרנט, לפני המועד שנקבע, וכן שחרור סמפלים לאתרים שונים גם כן לפני המועד הרשמי שנקבע לכך. אירוע מוזר נוסף בו נתקלתי בארץ הוא ביקורת שנכתבה באתר ידוע על האלבום עוד לפני שיצא רשמית (גם אם מורידים אלבומים ושירים מהאינטרנט, זה ממש לא אתי ומכובד לכתוב ביקורת על אלבום לפני שיצא, גם באתרים הגדולים והחשובים בעולם לא מפרסמים ביקורות שכאלה לפני יציאת האלבום).

הדיסק החדש מכיל קטעי בונוס : קטעי וידאו המתעדים את אופן כתיבת והקלטת האלבום- מומלץ! האלבום נפתח בקטע As I Am, ששוחרר גם לתחנות הרדיו השונות בארה"ב בתור טיזר מהאלבום החדש. השיר הזה נפתח עם הסאונד שמסיים את האלבום Six Degrees, והפלא ופלא את השיר פותח ליין בס של ג'ון מיונג (עליו תמיד אומרים שלא שומעים אותו מספיק באלבומים). השיר קצבי וכבד ומכניס את המאזין בצורה טובה לקראת האלבום. להפתעתי הרבה, את הקלידים לא ממש שומעים בשיר הראשון פרט לכמה חלקים קטנים, האם זהו רמז לעתיד לבוא בהמשך האלבום? ממש לא. את השיר מלווים ריפים עם דיסטורשיין מלוכלך, וההפתעה של האלבום , קולו של ג'יימס לברי. כמובן שיש הבדל בין הקלטת אולפן להופעה חיה, אך ניכר שיפור בקולו של ג'יימס בהשוואה לאלבום הקודם בו הוא לא נשמע במיטבו. באלבום זה קולו של ג'יימס לברי מזכיר לנו את קולו משנות השיא שלו באלבומים כמו Awake ו – A Change Of Seasons. הסאונד Lead החדש של ג'ורדן באלבום שופר ונשמע לא רע בכלל. הסולואים של פטרוצ'י בשיר זה ובחלק מהשירים האחרים באלבום נשמעים כאלתור אחד גדול, וכנסיון לשבור את מהירות האור, האם אבד הרגש לפטרוצ'י מסולואים כמו Lie? לא. הרגש לא אבד לו, הוא פשוט מנגן סולואים בהתאמה לסגנון האלבום.
עוד לא התאוששנו מהשיר הראשון, ומגיע בסערה עם מקצב מטורף This Dying Soul, לראשונה שומעים את הצלילים האלקטרוניים החדשים בהם משתמש ג'ורדן באלבום זה עם מקלדת הרולנד V-Synth החדשה שלו, סולו אופייני של ג'ורדן עם ה- Lead בתחילת השיר. השיר מהווה המשך לשיר Glass Prison מהאלבום הקודם, ומדבר על בעיות אלכוהוליזם (שהיו למייק פורטנוי), השיר מוקדש למייסד האמריקאי של "אלכוהוליסטים אנונימיים". לפתע לאחר הפזמון הראשון נכנס המקצב המטורף וג'יימס לברי משתמש באפקט של מגאפון וצורח את מילות השיר (מוטיב מהאלבום Falling Into Infinity), לאחר מכן משולב בצורה גאונית ריף מתוך השיר The Glass Prison, יוניסון אופייני של ג'ורדן ופטרוצ'י לאחר שירתו של לברי. 3 הדקות האחרונות הן שבירה עצבנית של כל הלהקה, סולו קלידים ולאחריו סולו גיטרה מהיר כסילון.

עוד לא הספקתי להתאושש ולעכל את שני השירים הראשונים ומתחיל לו כבר השלישי Endless Sacrifice. זהו שיר שנכתב ע"י פטרוצ'י ועוסק בגעגועיו לאשתו במהלך סיבובי ההופעות של הלהקה,השיר מתחיל עם גיטרה שמזכירה מאד בסגנון את ההתחלה של Peruvian Skies.
הבית שקט ורגוע בליווי פסנתר דומיננטי כאשר מקצב רגוע, עד להגעת הפזמון…שם נכנסות הגיטרות של פטרוצ'י לפעולה יחד עם הבס של מיונג. אחד השירים הטובים ביותר באלבום ללא ספק, מלא רגש אך גם עוצמה. ג'יימס עולה לטונים שמזכירים שירים כמו Voices וגורמים לנו להעריך כל כך את הזמר הזה.
לפני אמצע השיר,מעבר אופייני אינסטרומנטלי של הלהקה, כאשר הוירטואזיות של ג'ורדן מופגנת בנגינתו המהירה והמדוייקת, ובמעבר בין הסאונדים השונים, ביצוע יוניסון, ומעבר מטורף של מספר סאונדים. חשבתם שזהו? זוהי הנקודה בה פטרוצ'י צריך לענות לג'ורדן על ביצועיו, בסולו מרהיב משלו.
שבירות קצב מאפיינות את השיר הזה מאד, סאונד אלקטרוני של ג'ורדן מנסר את האווירה ומלווה את הגיטרה לאחר המעבר. עד לסיום שר לברי בצורה נפלאה, ומרעיד את קולו באופן שגורם לנו לרעוד מהתרגשות.

השיר הרביעי מתחיל בריף כבד סטייל Napalm Death –Damage Inc., ובתיפוף מהיר האופייני לשירי מטאל. אוקיי, אם עד עכשיו היו לי ספקות שמדובר באלבום כבד עם השפעות מטאל רבות, הן התמוססו ונעלמו. הבית מתחיל עם גיטרה שקטה, עד כניסת הקלידים , לברי עובר לצרוח (היטב) שוב (חלק היו קוראים לכך ראפ מטאל, אך אני לא). הפזמון מאד מזכיר את New Millenium מבחינת סגנון השירה.
למרות השפעות המטאל, דרים לא זנחו את המעברים המטורפים ,"הפוליריתמיקות". ג'יימס לברי מאד מזכיר בצורת השירה שלו באלבום זה את ג'יימס הטפילד הגדול (מטאליקה). באמצע השיר מוכנס ריף מעבר בהשפעת Tool (מזכיר מאד קטע מ- The Great Debate). גם בשיר זה כמו לאורך האלבום כולו מתבלט ודומיננטי ג'ון מיונג הבסיסט השתקן, שסוף סוף עונה למבקריו ונותן בראש.

השיר החמישי הוא שיר שקט Vacant, אשר בו משתתף נגן צ'לו מקצועי, בליווי פסנתר כנף של ג'ורדן רודס, ושירה עצובה ומלאת רגש של לברי, זהו קטע קצר ומלנכולי אותו ימשיך הקטע האינסטרומנטאלי (הוא הקטע הבא, Stream Of Conciousness).
הקטע השישי הוא אינסטרומנטאלי, הציפייה שלנו כמעריצים של דרים הוא לקטע איכותי וטכני שישבור ברמתו את ריקוד הנצח, אך לא כך הדבר. למרות זאת, זהו קטע יפהפה שמתחיל באקורדים של Vacant.
פתאום נכנסות חצוצרות מכיוון הקורצוייל של רודס, התשובה לא מאחרת לבוא בסולו יפה (לשם שינוי לא מהיר כסילון) של פטרוצ'י. שומעים בהחלט את רעיונות התזמור ואת הכתיבה של ג'ורדן בשיר זה (דרך אגב, רודס כתב חלק די גדול מהאלבום). פטרוצ'י מכניס עוד סולו בסגנון Yngwie, וג'ורדן עונה לו עם הקלידים (פסנתר ולאח"כ מכן סולו וירטואוזי). השפעות LTE ניכרות באופן בולט בקטע זה. הקטע האינסטרומנטלי הזה מאד מזכיר לי אישית את Hell’s Kitchen בחלקים מסוימים.

הקינוח והדובדבן שבקצפת הוא השיר האחרון, In The Name Of God,שמסיים את האלבום נפלא.
בשיר זה בולטת שירתו המעולה של לברי,ליינים אדירים מטורפים של מיונג , וקלידים אווירתיים של ידידנו רודס. כנראה שמצאה חן בעיני הלהקה המלודיה האוריינטלית של Home, ויש כאן בשיר מלודיה אוריינטלית. הפזמון מלא ברגש, הבית שלאחר מכן אגרסיבי. אני אחזור ואדגיש, בעיקר מן העובדה שמאד נהניתי מכך, ששירתו של ג'יימס לברי לאורך כל השיר הזה היא למופת. הפתעה בדמות מעבר קצרצר של 3-4 שניות של תופים אלקטרונים לפני הכניסה לאחד הפזמונים מאד הפתיעה אותי.

אני כבר לא יכול לחכות להופעה בעוד חודשיים בלונדון ואני מקווה שהלהקה תבצע את השיר המצוין הזה בהופעה. ללא ספק זהו אחד השירים הכי טובים של הלהקה אי פעם.
לסיכום, זהו איננו האלבום לדרימיסט המצוי,צר לי לאכזב את מעריצי הלהקה שהתחילו להכירה מתקופת Scenes.לא יהיה לכם קל לעכל אלבום כזה, לעומת זאת למעריצים ותיקים יותר שהתחילו ב- Images / Awake, יהיה קל יותר להבין וליהנות מאלבום זה. זהו גם לא האלבום הקלאסי שהייתי ממליץ עליו למישהו שרוצה להתחיל לשמוע את הלהקה (הייתי ממליץ כמובן על Images And Words). דרים ת'יאטר לדעתי עושה ניסיון מעניין לצרף קהל חדש של מאזיני מטאל שלא הכיר/אהב את הלהקה עד כה, לדעתי חובבי מטאל ימצאו עניין רב באלבום זה. אם עד היום היו מעריצי המטאל שמגדירים את עצמם קשוחים שמתנזרים מלהקות כמו דרים ת'יאטר, הרי שהיום אין להם יותר סיבות ותירוצים.

הביקורת שלי באלבום זה בעיקר מופנה כפי שכתבתי כבר קודם לפטרוצ'י ולסולואים המהירים שלו , וגם לליריקה של האלבום. דרים היו ידועים בליריקה חזקה מאד בשירים כמו Voicesו- ACOS,אך באלבום זה הנקודה החלשה היא הליריקה, אך כל זאת לא מפחית מהתוצאה הסופית : אלבום טוב מאד ומגוון שמבליט סוף סוף את מיונג,מחזיר את לברי לימי הזוהר שלו, ונותן לנו את רודס ופורטנוי כמו שאנחנו אוהבים לשמוע אותם, יצירתיים וחדשניים. רוצו לחנויות ותפסו מקומותיכם , רכבת המחשבה עומדת לצאת למסע אינסופי.