(DVD) Slipknot – {sic}nesses

את Slipknot אני מניח שאין צורך ממשי להציג. אחת מלהקות המטאל הפופולאריות ביותר בעולם אשר הוקמה לפני כעשור וחצי, שגורה בפי כל אדם המכנה עצמו מטאליסט ברחבי העולם, בין אם הוא מחובבי הלהקה ובין אם לאו. על ההצלחה שלהם אי אפשר להתווכח – פרסי גראמי, הופעות מול עשרות אלפי אנשים, מכירות בהיקפים עצומים של מיליוני עותקים, וכל אלו רק חלק מהצלחתה הגורפת של מובילת הגל החדש של ההבי-מטאל האמריקני בעולם. הדבר שהלהקה מזוהה איתו אולי יותר מכל, הוא הופעתה המרשימה, אשר התבטאה מאז ומתמיד במידת וירטואוזיות מדהימה במיוחד וכמו-כן במסכות הפנים אותן עוטים חברי הלהקה אשר גרמו בעבר ל"באזז" גדול סביב זהותם האמיתית של האנשים מאחורי המסכה. אז אומנם כיום זהותם ידועה, אך זה לא מונע מהלהקה לעטות פעם אחר פעם את המסכות ולעלות לבמה להופעות ענק מול עשרות אלפי אנשים ואף יותר. בעקבות העובדה כי כל הופעה של הלהקה שקולה להעלאת מחזה של ממש על כל המשתמע מכך, לא בוחלת הלהקה בתיעוד של הופעותיה, ולא מכבר שחררה את ה-DVD הרביעי במספר שלה, כאשר יש באמתחתה מספר זהה של אלבומי אולפן. הופעות של Slipknot כפי שכבר ציינתי הן ללא ספק דבר מרשים, וניתן להגיד כי כשהלהקה משחררת DVD מדובר בהצלחה בטוחה. אך הפעם זה באמת עלה על כל הציפיות.

{sic}nesses צולם בהופעתה של הלהקה בפסטיבל Download הגרנדיוזי מ-2009, אשר נערך מול למעלה מ-120 אלף איש בלונדון בירת אנגליה. Slipknot היוו כמובן את ההופעה החשובה ביותר של הפסטיבל, אשר נערכה על הבמה הראשית ביום השני של האירוע, וארכה כשעה וחצי של תענוג צרוף. ה-DVD מגיע אלינו באריזה מהודרת, המכילה שני דיסקים וחוברת קרדיטים אשר חובה בתוכה גם מכתב הספד מרגש ל-Paul Gray (המוכר גם כ-2# או "The Pig"), אשר תיפקד כבסיסט וכותב השירים הראשי ב-Slipknot מאז הקמתה, ונמצא ללא רוח חיים ב-24 למאי 2010, מסיבות שלא הובהרו עד היום, כאשר היה בן 38 בלבד ומותיר אחריו אישה הרה. Slipknot החליטו להדגיש את ה-DVD כולו לזכרו והנצחתו של Paul Gray, אשר עוד הספיק להופיע עם הלהקה את ההופעה אותה מכיל ה-DVD, וכמו-כן הלהקה צירפה ל-DVD גם ראיון שנעשה בעבר עם Paul וסרטון הנצחה של Paul המכיל מגוון קטעים קצרים שלו מסיבובי הופעות למיניהם, קטעים מאולפני ההקלטות, ועוד.

הלהקה עולה על בימת הפסטיבל הראשית, השמיים עודם מאורים, ועשרות אלפי אנשים צורחים באקסטזה מטורפת כאשר עולים בזה אחר זה חברי הלהקה לבמה לצלילי האינטרו העונה לשם 742617000027 אשר מתנגן ברקע. מיד אחר כך עוברים Slipknot כהמשך ישיר לאינטרו לנגן כצפוי את (Sic), אשר מקפיץ באוויר תוך שניות אלפים מהקהל. Slipknot היא הלהקה היחידה אשר חברים בה תשעה אנשים ועל הבמה מתאחדים כולם לגוש אחד הרמוני ומושלם עם אנרגיות מטורפות שלא משאירות אף אחד אדיש. כאשר מגיע הלהיט Before I Forget ההתרגשות בקהל בשיאה, חברי הלהקה משאירים אף טיפת אנרגיה אצלם בגוף ודואגים לתת את כל כולם על הבמה. כל אחד ואחד מהם למעט היותו מוזיקאי מוכשר הוא גם פרפורמר ענק, והעובדה הזו שדווקא הייתה יכולה להוביל לניתוק בין חברי הלהקה כאשר הם על הבמה, מביאה לכך שכל אחד בולט בתחומו ומתמזג היטב עם ההצגה של שאר חבריו ללהקה. גם טריקים לא חסרים במופע הזה, בין אם זה כאשר Chris Fehn ה-DJ של הלהקה מוצא עצמו לפתע מנגן ביחד עם Paul Grey על אותה גיטרה בס כאשר אחד מהם פורט על המיתרים והשני מריץ ידו על גשר הגיטרה, ובין אם זה כאשר Craig Jones הקלידן, קופץ לפתע על מתקן כלי ההקשה המתרומם של Shawn Crahan (שהוא המתופף השני של הלהקה, תפקיד שאני סבור כי Slipknot המציאו. מבינים איך הם הגיעו לתשעה חברים?) ומצטרף אליו בתיפוף אגרסיבי. שואו ייחודי ומפתיע לא חסר פה.

השמיים כבר מתחילים להחשיך כאשר Corey Taylor סולן הלהקה עמוס הכריזמה מודיע על השיר הבא – Dead Memories. הקהל כולו שואג ביחד עם Corey את מילות הפזמון, והוא מגיש להם את המקרופון לכך. תהרגו אותי, אך אני לא מצליח להבין איך Slipknot מצליחים לשמר את השירים שלהם לביצועים כל כך טובים. לאחר מחצית מן ההופעה טרם מצאתי אף לו טעות אחת, גיטרה שחרקה, מכת תוף שלא נכנסה בדיוק במקום – אצל Slipknot זה לא קורה, הכל מדוקדק ומהוקצע היטב. גם ב-Left Behind המעולה Slipknot לא מאכזבים ומספקים ביצוע מרשים למדי, כאשר Jim Root ו- Mick Thomson בגזרת הגיטרות לא מפספסים אף אקורד או תו על אף המבנה הכה טכני ומורכב של השיר. מבחינת ההופעה, כפי שכבר ציינתי, Slipknot לא נחים לרגע. מידי פעם אחד מחברי הלהקה יורד מהבמה הגבוהה ועט על הקהל כאשר חמישה מאבטחים או יותר משגיחים עליו שלא ייבלע בתוך ההמון, וכאשר הערב יורד אני נחשפים לפירוטכניקה משובחת כראוי לאירועים בסדר גודל כזה.

לפני שהלהקה עוברת לבצע את Everything Ends, נושא Corey נאום של מספר דקות לקהל. הוא מספר על כך שהיום הזה מיוחד בשבילו, ומסמל עשור לצאתו של אלבומה הראשון של הלהקה. הוא מספר על הדרך הארוכה שעשתה Slipknot מאז ועד לאותו רגע, והכול הודות למעריצי הלהקה אשר אפשרו את הדרך הזו. לקול התשואות עוברים Slipknot לנגן את Everything Ends, אשר זוכה להתלהבות רבה מצד הקהל, ומעגלי פוגו רבים מתחילים להופיע שנית בין ההמונים לאחר שהופסקו עקב הנאום של Corey. כש-Slipknot עוברים לנגן את אחד הלהיט Psychosocial, אני מוצא לראשונה קצת טעויות בביצוע. פה ושם גיטרה שלא נכנסת במקום הנכון, Corey טועה בסיום של שורה מבית לא נכון, וגם החזרה שלו מהקלין לגראולים לא מדויקת. אך אני לא אכנס לקטנות, באמת מדובר בדברים שוליים להחריד אם מתחשבים בעובדה שהלהקה מנגנת שעה על הבמה באנרגיות בלתי ניתנות לשיעור, ורק כעת החלו להופיע אצלם תסמינים של חוסר ריכוז קליל. זה בהחלט נסלח.

Corey Taylor לא בכדי נחשב לאחד הפרפורמרים הגדולים בעולם. הבחור נוטף מפלי כריזמה בלתי נגמרים, מצליח לסחוף עשרות אלפי אנשים כאשר הוא יודע בדיוק אלו מילים להגיד בין השירים. הוא לא מתבייש לקרוא לקהל "Motherfuckers", כמו שהוא אוהב לקרוא להם "My Brothers". האינטראקציה שהוא יוצר עם הקהל היא בדיוק במידה הנכונה, לא רבה ומלוקקת מידי, וגם לא פחותה ומתנשאת מידי. הכבוד ההדדי בינו לבין הקהל שלו תמיד שם. ההתנהלות שלו על הבמה יוצאת מן הכלל גם היא, התנועות, התזונתיות, הקפיצות, הכל ביחד מתמזג לכדי תצוגה יוצאת מן הכלל, וכשהוא מודיע על השיר People = Shit, אתם יכולים רק לנחש את התלהבות הקהל, אשר במהלך השיר שואג ביחד עם הלהקה את המילים.

מבחינה הפקתית, ה-DVD הזה עולה ומתעלה על כל DVD אחר בכמעט כל קנה מידה אפשרי. הגרנדיוזיות, השואו המוגזם אך המתבקש של הלהקה, מסכי הענק על הבמה, הפירוטכניקה המרשימה, העובדה כי מערכת התופים כולה מתהפכת לכדי 180 מעלות בעוד Joey Jordison רתום לכיסא ברצועות וממשיך לתופף בגאון, זוויות המצלמה המדהימות והמעניינות שטרם דיברתי עליהם עד כה – אך מיותר לציין שמדובר באחד התיעודים החיים הטובים ביותר שנעשה להופעה כלשהי בשנים האחרונות, ובכלל אי-פעם. כאשר מודיע Corey על השיר האחרון לערב, הלהיט Spit It Out, הקהל יוצא מגדרו. Slipknot מנגנים כרגיל את השיר בצורה מקצועית כרגיל, אך באמצע השיר עוצר לרגע Corey כאשר הריף עדיין מתנגן ברקע, ומוכיח לקהל ולכל העולם שכל עשרות אלפי האנשים שקופצים מולו הם שלו, לגמרי שלו. הוא מבקש פעם אחת מכל הקהל לשבת, באמצע ההופעה. עשרות האלפים ללא היסוס נוחתים תוך שנייה על הרצפה, ו-Corey מספר להם שהם יודעים מה לעשות כאשר השיר ימשיך והוא יצעק את השורה "Jump the fuck up!". וכך היה, וכך גם נחתמה אחת ההופעות הזכורות ביותר של שנת 2009.

מה נותר עוד להגיד? לא הרבה, רק שאם אתם אוהבים את החבורה הזאת, אני יותר ממליץ לכם להשיג את יצירת המופת הזאת. {sic}nesses לא מותיר הרבה מקום לביקורת שלילית, מדובר כאן באחת ההפקות הגדולות ביותר שנעשו ל-DVD אי-פעם, ובשילוב עם להקה כמו Slipknot אנחנו יוצרים מתכון מנצח. לאספנים שבינינו אני אפרט כי למעט הדברים שציינתי עד כה, מכיל ה-DVD גם ארבעה קליפים של הלהקה, סרטון מאחורי הקלעים של הקליפ לשיר Snuff אשר מציג את Corey במצבים רגשיים עמוסים מאוד בהם הוא מפרט על מהות השיר שכביכול נוגד את התבנית הקבועה של שירי סליפנוט מכל הבחינות, גם מבחינת הליריקה הרגישה והרומנטית, וגם מבחינת שירת הקלין לכל אורכו, וכמובן המוזיקה השקטה מאוד יחסית לשאר שירי הלהקה. בנוסף לכך מכיל ה-DVD גם קטע של למעלה מארבעים דקות העוסק בתהליך הפקת ה-DVD עצמו, וקטעים מסיבובי הופעות שונים של הלהקה בעולם. לסיכום, Slipknot יצרו פה רף חדש של הפקות DVD. הכי מושקע, הכי גרנדיוזי, והכי מהוקצע שיש. גם אם אתם אוהבים את המוזיקה וגם אם לא, אין וויכוח לגביי המקצועיות שיש כאן, וגם אם מבחינת הלהקה מדובר בללכת על בטוח – הם לא זלזלו לרגע בעבודה, ויצרו תוצאה מרשימה, מכל הבחינות.

Paul Gray, אחיך יצרו לך מחווה לתפארת. Rest In Peace.