Evoken/Beneath The Frozen Soil – Beneath the Frozen Soil

לכל מטאליסט יש את הז'אנר הזה במטאל, שהוא איך לומר זאת… לא ממש כוס התה שלו. הז'אנר ההוא שגם אם ימליצו לך עשרות להקות, טובות יותר או טובות פחות – זה בחיים לא יחליק לך בגרון, משהו שם לא יעבוד. אצלי זה הדום-מטאל. אל תשאלו אותי למה כי אין באמת תשובה ברורה לזה. זה פשוט לא חדר אליי, כל ה"קטע" הזה של הדום אף פעם לא נגע בי. וזה לא שלא ניסיתי, שמעתי הרבה, פשוט לא התחברתי. קורה. כשהגיע אליי ה-Split של Evoken ו-Beneath The Frozen Soil, ישר חשבתי שאין טעם אפילו להכניס את זה למערכת. אך למזלי הרב האופי שלי אינו מאפשר לי לפסול מוזיקה לפני שניסיתי אותה (להוציא זמרים ששם משפחתם הוא "פרץ"), ואי לכך בדרך לא דרך מצא הדיסק את דרכו לאוזניי. ובכנות? עליי זה עבד.

Evoken

Evoken מוגדרת פחות או יותר כפיונרל-דום ("דום לוויות" אם תרצו) עם שילובים רבים מהדת' המסורתי יותר. במשך השנים הלהקה די פיזזה לעצמה סביב הסגנונות השונים בדום-דת', ולא ממש גיבשה לעצמה דרך מסוימת. ניסוי וטעייה היה פחות או יותר הדרך של הלהקה במשך השנים, מעין התפתלות מחוכמת בכדי ליהנות מכל העוגה הזו שנקראת דום/דת' – ולהשאיר אותה שלמה. אמנם אלבומי הלהקה לאורך השנים זכו לביקורות די חיוביות, אך בסופו של דבר לא זו הדרך. לכן ב-2007 החליטה החבורה העליזה הזו (סגי-נהור מובהק) להוציא פעם אחת ולתמיד אלבום שיסביר לנו מי אלו Evoken ומה הם באים להגיד. כך יוצא ש-A Caress of the Void נחשב לאלבום היותר מוצלח ומגובש של הלהקה, ונראה כי ב-Split הנוכחי שהיא שחררה (מה שבעצם אמור להיות טעימה מהסגנון הקרב ובא לקראת האלבום הבא של הלהקה שעתיד לצאת השנה) היא ממשיכה פלוס-מינוס את אותו הקו.

Omniscient שואב אותך בכבדות אל תוך העולם הקר והמנוכר של דום הלוויות. לאט ובזהירות ניתן בהחלט לחוש את האווירה שהולכת ונבנית במהלך השיר. עבודת הגיטרות האיטית משרתת היטב את המטרה כאן, והגראולים ושאר הנהמות שמשמיע John Paradiso מגרונו (שהם אגב גולת הכותרת בכללי אצל Evoken) בהחלט עושים את עבודתם נאמנה. הרצועה הבאה – The Pleistocene Epoch מלבד העובדה שהיא הרצועה הכי ארוכה בדיסק, היא גם אחת המצמררות בו. אפשר ממש להרגיש את רוחות המתים משתרכים בעצלתיים בבית הקברות לקול צלילי הגיטרה הצורמת. 'קינת המוות' שמגיעה לאחר מכן רק משפרת את העוצמה הכללית שבשיר וגורמת לך פשוטו כמשמעו להסתכל סביבך בבהילות ולחפש מלאך מוות כלשהו. השיר הבא עונה לשם Vestigial Fears אך לא מחדש לנו יותר מידי ממה ששמענו בינתיים, לעומת זאת לאחר מכן מגיע קטע אינסטרומנטלי מעולה הנקרא Into the Primal Shrine, יותר מזה באמת לא יכולתי לבקש. הגיטרות מתוזמנות באופן מושלם, כל אחת בתורה פורטת על מיתרי המוות שלה ומצמררת אותך יותר ויותר, בעוד עבודת התופים האיטית (אך בכל זאת מאסיבית) גורמת לך לחרוק שיניים בהתכווצות.

Beneath The Frozen Soil

BTFS מנגנים דום-דת' גולמי, כמו שהז'אנר אמור להישמע במקור שלו. החבורה השבדית הזו אשר הוקמה ב-2004 הוציאה שנה לאחר מכן EP לא ממש מעניין. מאוחר יותר ב-2007 לקחה הלהקה חלק ב-Split אשר נעשה בו חיבור מעניין יחד עם Negative Reaction (אם כי גם שם הצד המעניין היה דווקא של Negative Reaction הסלאדג'ים המעולים) ואשר יצא תחת לייבל ירושלמי למהדרין. כעת הגיעה תורה של הלהקה לחבור ל-Evoken, ולתרום שלושה שירים משלהם לחיבור המוצלח בין הלהקות.

Ironlung הוא בעצם התשובה של BTFS לקינת המוות שסיפקה Evoken מוקדם יותר. באופן אישי, אהבתי יותר את הכיוון ש-Evoken לקחו אליו את הסגנון עם הפיונרל שלהם, אם כי גם השבדים עושים עבודה לא רעה בכלל בגזרה הזו, עם עבודה מעט יותר מהירה בחלקת כלי המיתר (אבל מעט, לא צריך להגזים) שמזכירה קצת את הדת' יותר מאשר את הדום. Monotone Black I לוקח אותנו אל יסודות הדום-דת'. פתיחה איטית ועוצמתית שבונה את הרגש שמתעצם בצורה יפה במהלך השיר. הריף הכללי מקבל תאוצה לקראת סוף השיר, ואז מגיע קטע מוזר. או שאני הוזה, ויכול להיות מצב כזה, אבל תהרגו אותי – יש כאן גניבה בוטה מלהקת דום-דת' די טובה, וגם די מוכרת – נציגתנו הישראלית בתחום, לא אחרת מאשר Salem. הסוף של הרצועה הזו מזכיר בצורה די ברורה את הסוף של השיר המפורסם "העיירה בוערת" של הישראלים שלנו. תשפטו אתם. לאחר מכן מגיעה רצועת ההמשך שהיא גם השיר הסוגר את האלבום – Monotone Black II. השיר הזה מעט שונה מהקו הכללי של שאר השירים. בין היתר הוא יותר מהיר, יותר קל לעיכול, והריף הכללי הרבה יותר קליט. בסוף מגיע הקטע ה"דומי" עם הצווחות / נהמות של Göran Nilsson שפשוט אי אפשר להישאר אדיש אליהן. צמרמורת.

בסיכומו של דבר מדובר ב-Split מעולה. וכשזה בא מבחור כמוני שבאופן כללי גם לא מתחבר לדום מטאל, וגם מעולם לא היה חסיד של קונספט שיתוף הפעולה של שתי להקות באותו הדיסק – זוהי בהחלט מחמאה גדולה. שתי הלהקות בהחלט מצליחות לגעת ולרגש, אם כי Evoken עדיין עושה את זה באופן הרבה יותר מהוקצע בהפרש יחסית ניכר. כנראה שזה הוותק, או פשוט הפיונרל שלהם שלוקח אותך יותר רחוק מהדום-דת' הבנאלי של BTFS. אני אגיד את זה כך – אם אתם חובבי דום, אל תוותרו על היצירה המופלאה שקיימת כאן. ואם אתם לא – עדיין אל תוותרו. אחרי הכל גם אני לא חובב דום, ואם זה עבד עליי, למה שזה לא יעבוד עליכם?