Kamelot – Haven

יש דעה רווחת בעולם המטאל, לפיה להקה מצוינת שהחליפה זמר נידונה לאבדון. הרבה להקות שנפרדו מהסולן, זה שלרוב הוא הפנים הבלעדיות של הלהקה, שמכתיב את הקצב והטון, איבדו את הכיוון לחלוטין. בגזרה המלודית במיוחד, הטענה הזאת מוכיחה את עצמה פעם אחרי פעם. Kamelot הם יוצא מן הכלל לחלוטין, ולו רק בגלל שהזמר הכבר לא כל כך חדש Tommy Karevik נשמע ומרגיש לחלוטין כמו Roy Khan, הסולן המיתולוגי של הלהקה. אני לא רואה בכך דבר רע, ועדיין, רק חדי האבחנה היו יכולים לשים לב להבדלים המיניאטורים באווירה של הלהקה. אין מה לעשות, ללהקה לוקח זמן ללמוד סולן- בממוצע לאחר שחרור אלבום, ואז דברים מתחילים להתיישב. "Haven" הגיע בדיוק בזמן הנכון ללהקה, ומשהו טוב התחיל לקרות.

Kamelot הפגינו אומץ לפתוח את האלבום בשירה, כלומר, בשיר עצמו, ללא שום פתיח. אין ספק שמילות הפתיחה של האלבום ושל השיר הפותח "Fallen Star" תפסו אותי, ואני מניחה שגם מאזינים רבים אחרים. לרגע נראה כאילו טומי מנסה להשוויץ-משהו ביכולותיו הווקאליות האדירות כבר בתחילת האלבום, והאמת, יש לו במה. הוא הצליח להשתלט כאילו בקלות על מפעל הענק שהלהקה האדירה הזאת יצרה במשך שנים ארוכות של פעילות.

השיר "Citizen Zero" הוא שיר בנגינה כבדה יחסית לשאר, והוא כנראה אחד השירים הכיפיים יותר באלבום. הבחירות הווקאליות שטומי מבצע בו, יחד עם הסולואים של Oliver Palotai על הקלידים ומקביליהם בגיטרה של Thomas Youngblood, האבא הרוחני והאמתי של הלהקה, מתחברים לשיר שעל אף האפלה הכבדה שעולה ממנו הוא כיפי ונחמד. עוד שיר כבד יחסית הוא זה שבא אחריו, "Veil Of Elysium". גם הוא מתאפיין בשירה בסולמות מהעולם הקלאסי ובמשחקים ווקאליים שעומדים על הגבול הדק שבין להשוויץ לפשוט להרשים.

כל אלבום של Kamelot מחויב לפחות בבלדה מקסימה אחת, וכאן את המשבצת הזאת תפס "Under Grey Skies" בו הגיעו לעזרת חבר Charlotte Wessels, סולנית Delain לקולות, והמוזיקאי המוכשר Troy Donockley המוכר מכלל כלי הנשיפה של Nightwish, שמנגן בשיר המקסים הזה על חלילית אירית. מדובר בשיר אהבה, אבל לא כזה שמדבר על אהבה סטנדרטית, או כמו שאנחנו אוהבים במטאל, פרידה סטנדרטית. יש ריח של כאב שנובע מאהבה שמתפרקת לאט לאט, בצורה שנוגעת ברבים מאתנו הרבה יותר משאנחנו יודעים. אפילו המילים שנגעו בבנאליות עם פזמון שמתחיל בשורה "You may call me a dreamer, Call me a fool" הפכו למלאות משמעות קלישאתית, אבל לא מחליאה כשהסתיים במילים "So tell me, please tell me, just what kind of fool am I?".

הבטחתי לעצמי שאפסיק לכתוב על כל שיר ושיר בנפרד, כדי שלא להלאות אתכם, אבל בכל האזנה לאלבום הנפלא הזה אני נזכרת שוב ושוב כמה כל שיר בו הוא חשוב ושווה ציון. כך גם "My Therapy", עוד שיר כבד עם שירה עמוקה ויפה ובחירות ווקאליות נהדרות. נשמע כאילו כבר לא מיוחד, אבל משהו נוסף תפס אותי כאן. המילים של הפזמון הן נורא הגיוניות, ומפתיע שאיש לא השתמש בנוסח המדויק הזה עד היום, אבל יש בו שילובי מילים נהדרים שהדהימו אותי במורכבות והפשטות יחד- "Come and take me off my daily dose of pain" או החלק האהוב עלי- "You’re the antidote for solitude injected in veins", ערימה של מילים גדולות אך פשוטות שביחד יוצרות צליל וסיפור כל כך נפלא, כל כך פשוט, כל כך נכון.

אפילו הקטע האינסטרומנטלי באמצע האלבום שווה לציון, בגלל הקשר המחייב שלו לשיר הנפלא שמגיע אחריו, "End Of Innocence" והשילוב המוזיקלי הנהדר ביניהם על סדרת צלילים כל כך פשוטה, כל כך טבעית בעולם הסימפוני, וכל כך כל כך יפה. על המשפט הבא כנראה שרבים מאוהבי Kamelot יכעסו עלי מאוד, אבל זה ממש בסדר. דווקא השיר שהפך לדגל של האלבום הזה, זה שנחשב לטוב ביותר, הוא זה שתפס אותי הכי פחות. "Liar Liar" הוא שיר נחמד, לא מעבר. ללא ספק לא הכי טוב באלבום כמו שמנסים לעשות ממנו (לתואר הזה זכה אצלי דווקא השיר הראשון). למרות זאת, אני עדיין מלאת הערכה לפזמון האחרון אותו מבצעת Alisa הנהדרת מArch Enemy בצורה מרשימה למדי.

כשמאזינים לKamelot, יש דבר אחד שעולה בראש, סגנון אחד שמוביל, מנחה ומסדר את כלל היצירות שלהם. Kamelot היא כנראה להקת הסימפוניק-מטאל האולטימטיבית, לפחות בעולם השירה הגברית שלצערי לא תפס באותה מידה כמו המקבילה הנשית שלו. יש להם הכול, ואין בהם שום דבר שלא צריך. החל משירה יפה ועמוקה ששייכת לעולם האופרה הרבה יותר מאשר לעולם המטאל הישן שהיה מורכב מכל מה שבין בלאק והאבי, דרך גיטרות מלודיות שרועשות מספיק כדי לנגן מטאל ולא מילימטר מעבר, וקלידים… אחח הקלידים. מדי פעם הם זורקים איזה עצם עם קצת גראולים, אבל בזה זה נגמר. הם מנגנים מטאל סימפוני שאפשר לנגן בכל אולם קונצרטים של כל תזמורת פילהרמונית מבלי שישמע מוזר. הפעם, נראה שדברים התחילו להסתדר ולהתיישב במקום. מדיוק מוזיקלי שמצא סוף סוף את הרגש, דרך מילים נדושות שהפכו לאמתיות ועד ליצירה שלמה, מלאה ומדויקת שנותנת מקום לכל מי שרק ירצה להקשיב.

האלבום מסתיים ביצירה אינסטרומנטלית הנושאת את שמו של האלבום, "Haven", ובצדק בעיני. היצירה, כמו האלבום כולו, מספק מקלט, Haven. זה אמנם נדוש להגיד את זה, אבל זה המצב. ניסיתי להבין אם יש רעיון או נושא שעומד מאחורי האלבום, כדי להתייחס אליו כאלבום ולא כאל אסופת שירים בודדים. נראה שהרעיון המסדר היחידי של האלבום הזה הוא הרצון לתת לשומעים מקלט, מקלט מוזיקלי של מה שהם אוהבים, בפשטות גאונית. מוזיקה יפה, נעימה ורועשת שמתאימה לכל חובב סימפוניק באשר הוא. וזאת, זאת ההצלחה האמתית שלהם.