Krisiun – The Great Execution

לכתוב על אלבום של Krisiun זה בדרך כלל חסר טעם, כמו לכתוב על Motorhead, כי Krisiun עושים את הסוג שלהם של מטאל ברזילאי, והם עושים אותו היטב, אבל לבקש מהם קצת גיוון זו בדיחה טובה. הלהקה הוקמה ב 1990 בעיר Ijui שבברזיל ע"י שלושה אחים, Alex, Max ו Moyses (Moyses ו Max משתמשים בשם המשפחה של אמם – Kolsene ו Alex בשם של אביהם Camargo). הלהקה היא אולי הרלוונטית והכבדה מבין להקות הדת' מטאל הברזילאי העכשוויות, והיא מוזכרת בנשימה אחת לצד להקות כגון Soulfly ו Cavalera Conspiracy. עם אלבומים מעולים כמו Conquerors Of Armageddon ו Black Force Domain מתחת לחגורה, יש הרבה מה לצפות מ The Great Execution, אלבומם השמיני.

להפתעת רבים, האלבום החדש – למרות ששומר על הברוטאליות, הוא אולי ההוצאה המלודית ביותר של הלהקה מעולם. אני הכוונה היא ש Krisiun הפכו לנשיים והם עכשיו סתם עוד להקת Melodeath מן המניין? ממש לא, אבל כן ניתן לצפות (אנחת תדהמה) לגיטרות פלמנקו ספרדיות פה ושם, וקצת סולואים מלודים מאד. האלבום פותח עם השיר The Will To Potency, שמתחיל עם אינטרו גיטרה ספרדית (כבר בשלב הזה אנשי ה KVLT הכבדים כבר זרקו ושרפו את כל התקליטים שלהם של הלהקה) שהופך לריף כבד יותר מחשבון הבנק של דונלד טראמפ.

מייד לאחר מכן האלבום עובד למנה העיקרית. הדבר הראשון שניתן לשים לב אליו הוא הסאונד הנקי מאד לעומת זה המלוכלך של האלבומים המוקדמים של הלהקה. שירים כמו The Sword Of Orion, או Blood Of Lions פשוט לא נשמעים דומים לגישה המופשטת והבסיסית של החומרים הישנים של הלהקה. כל האלבום נשמע מודרני יותר מאלבומים קודמים, עם הפקה שמזכירה יותר Amon Amarth חדשים מאלבומים של Hate Eternal למשל. אבל יש לי בעיה עם The Great Execution, והיא זאת: למרות שיש בו רגעים של ייחוד ולא מעט ריפים זכירים, בסופו של דבר האלבום הוא גרסא איטית יותר ויותר מלודית של מרבית האלבומים של הלהקה. למרות שבגדול אין עם זה בעיה, אתה פשוט לא מקבל את אותו חשק לרצוח מישהו שאתה מקבל כשאתה מאזין ל Conquerors Of Armageddon או Black Force Domain. נראה שאחרי כל כך הרבה שנים החליטו האחים להוציא אלבום שיוכיח שלא מדובר בלהקה של שטיק אחד, הבעיה היא שזה פשוט לא מספק את הצורך שכן סופק על ידי אותם אלבומים קלאסיים בעבר.

בשעה ששירים מסוימים כן עושים את העבודה, שירים כמו The Extremist ו Extincao Em Massa המושר בפורטוגזית, שאר האלבום הוא יותר Mid-Pace מרושע לאוזן, שזה טוב, אבל שונה מאד. אם נסכם את הכול, לא מדובר באלבום רע, רחוק מכך. שירים שבולטים כמו The Will To Potency, The Sword Of Orion ו Shadows Of Betrayal מראים את כוחה של הלהקה ביצירת שירים במקצב ביניים, ושירים כמו The Extremist מחזיקים את האולד-סקול בלסט ביטים בחיים. אבל לצערי, גיוון הוא לא תכונת חובה, והאלבום סובל מלא מעט בעיות באיזורים שונים, בהתחשב בכך זה הייתי מגדיר אותו כאלבום שלושה כוכבים, אבל לא מעבר לכך.