Metal Church – XI
- Reset
- Killing Your Time
- No Tomorrow
- Signal Path
- Sky Falls In
- Needle And Suture
- Shadow
- Blow Your mind
- Soul Eating machine
- It Waits
- Suffer Fools
- Fan The Fire
מבחינתי Metal Church אף פעם לא הייתה "עוד להקה", אני זוכר כשקניתי את הקלטת של Blessing in Disguise באזור 1990, לא הכרתי, לא ידעתי מה לצפות – אבל האלבום הזה העיף לי את הפנים. מוזיקלית זה היה Thrash עם השפעות של הבי מטאל מסורתי יותר, סאונד מלוטש, נגנים מצוינים, וסולן ענק – Mike Howe היה התגשמות החלמות שלי מבחינת סולן של להקת מטאל, אגרסיבי אבל מלודי, שידע איך להגיש את השירים עם מספיק כוח אבל גם ידע לשיר מספיק טוב כדי להשמע כמו סולן ולא כמו צרחן חסר תועלת.
החל מ Fake Healer הלא פחות מאפי, האלבום פשוט תפס אותי בגרון ולא עזב, ואפשר לומר ששמחתי עד הגג כשיצא האלבום The Human Factor ב 1991. האלבום היה המשך ישיר של Blessing ואף שיפר אותו בכמה מובנים, קצת יותר Thrash, מלודיות קצת יותר גדולות, וכמה מהשירים הגדולים שהלהקה הוציאה – ביניהם הלהיט Date With Poverty הקלאסי.
רק מאוחר יותר התוודעתי להתחלה של הלהקה, לסולן David Wayne שעשה איתה את אלבום הבכורה – קלאסיקת הפאוור מטאל שיצאה ב 1984, ואת The Dark המופתי מ 1986 שלאחריו הלהקה חוותה שינוי הרכב רציני – אבל עדיין מהווה אלבום מופת שקרוב יותר ל Power Metal אמריקאי מסורתי מאשר ל Thrash שהלהקה התמחתה בו אחרי.
אחרי זה דברים התדרדרו – האלבום Hanging In The Balance הכיל כמה שירים טובים, אבל חברת התקליטים של הלהקה כפתה עליהם את העטיפה המכוערת ביותר בתולדות העטיפות, ועליית ז'אנר הגרנג' ומות ז'אנר המטאל כמכניס כספים סדרתי הוביל לכך שחברת ה Major שהוציאה את אלבומיה הקודמים – זנחה את הלהקה לאנחות, וכך הלכו גם תקציבי הסאונד, הקליפים וכו'. ל Howe זה הספיק, הוא פרש מתעשיית המוזיקה ונעלם לחלוטין.
ההרכב אסף את עצמו ב 1999 לאלבום קאמבק חד-פעמי עם Wayne (שנפטר ב 2005) ושוב נעלם. ב 2004 ובזכות חזרתו של המקים והכותב העיקרי Kurdt Vanderhoof הלהקה חזרה לפעילות מלאה, הפעם עם הסולן Ronny Munroe, והחלה להוציא אלבומי פאוור מטאל טובים בזה אחר זה.
אבל הידיעה הגדולה הגיעה לפני שנתיים. הלהקה נפרדה מ Munroe, ולא היה ברור אם היא סוגרת את הבסטה או הולכת למשהו גדול. זה היה הדבר השני.
הם הודיעו ש Mike Howe הנשכח הוקם לתחייה, וחוזר להרכב בצעד שהרעיד את אוהבי המטאל המסורתי באשר הם, כלומר – עבר כמעט בשקט מוחלט ברוב מדיית המטאל הנוכחי.
אותי זה ריגש, וככל ששוחררו קטעים מהחומרים החדשים עם Howe נעתי בין תקווה עזה לבין פחד קשה. חלק מהשירים ששוחררו היו מעולים מבחינת הריפים והכתיבה, אבל היה משהו Off בקול של Howe, נשמע כאילו השנים וחוסר השימוש בו קצת החלישו את הקול – וזה שהם שיחררו שירים לפני מיקס בטח לא עזר לזה להישמע ראוי.
מה שמחתי ועלזתי עם שחרור השיר הרשמי הראשון – No Tomorrow, הסאונד היה טוב, המיקס במקום, השיר פיצוץ ו Howe עבר תיקון סאונד שאפשר לו להשמע טוב כמו שזכרתי אותו משנות השמונים המאוחרות – או לפחות קרוב לזה.
כשסוף סוף הגיע האלבום לידי ישבתי, הקשבתי והגעתי למסקנה: זה לא חזרה לימי התהילה. אני יודע, זה לא ממש אפשרי, זאת להקה אחרת, תקופה אחרת, הקול קצת נחלש, הרבה מהריפים הטובים כבר נכתבו – אבל זו עובדה ראשונה, זה לא Blessing וגם לא Human. אבל, וזה חתיכת אבל, זה עדיין אלבום מטאל אמריקאי משובח.
הכיוון הכללי הוא פחות Thrash, וללא ספק יותר פאוור אמריקאי, כבד, כתוב טוב, השפעות של הארד רוק – עם נגינה טובה וסאונד מלוטש למדי. השירה של Howe היא הדבר העיקרי פה לאוהבי הלהקה, כי קודם כל לשמוע שוב את הקול המאד מזוהה שלו עם המוזיקה של הלהקה זה כבר פינוק למי שגדל על השירים של ההרכב כבר לפני כמעט 30 שנה.
מבחינת השירים אני אוהב את אלו שהולכים ישר ולעניין, ופחות את אלה הארוכים וקצת יותר נסחבים. No Tomorrow משובח, Killing Time הוא כנראה אחד השירים החזקים של הלהקה באלבום ובכלל ב 20 שנה האחרונות, Reset שפותח האלבום הוא שיר ענק, עם ריף Thrash מלודי מהיר מהסוג שהיה יושב בול ב The Human Factor,
לעומת זאת Signal Path, אמנם שיר לא רע – עם פזמון טוב, אבל זה קצת נסחב ומתמשך, כמו גם Blow Your Mind האיטי וקצת נמתח.
Shadow הוא שיר קצר וקולע, עם מקצב וריף בס שמחזיר אחרונה ל Metal Church, השיר הנושא את שם הלהקה וזה שהפך לאחד ההמנונים הגדולים שלה, ושם הכול עובד – הסאונד, הריפים, הקול של Howe.
תראו, זה לא אלבום מופת, ואין סיכוי שהוא יגיע לרמת הענקים של סוף השמונים, אבל אם נסכם אותו – זה הדבר הכי טוב שלהקה ענקית בז'אנר הוציאה כבר מעל 20 שנה. זה יותר טוב מהרבה מאד אלבומי מטאל מלודים עכשוויים של להקות צעירות יותר, ויש לזה ערך סנטימנטלי עצום בזכות קולו של Howe שבוקע שוב מהאוזניות או הרמקולים.
וככזה, זה אלבום חובה לכל אולד-סקולר , לכל מי שאוהב מטאל מלודי קלאסי אך כבד, וכמובן לכל מי שגדל על הלהקה. ואני עונה לכל שלושת הקטגוריות. מצד שני – מי שלא מבין השלושה, לא חייב.