Pain of Salvation – Falling Home

גם היום, עשור אחרי שהתוודעתי אליהם לראשונה, Pain of Salvation עדיין ממשיכה להיות הלהקה האהובה עליי ביותר. זו לא רק העובדה שאני זוכרת להם חסד נעורים ואפילו לא החזרה הכמעט אובססיבית לאלבום Remedy Lane פעם בכמה זמן, אלא החוויות שהם ממשיכים לייצר עבורי פעם אחר פעם, גם אם האלבומים החדשים שלהם קיבלו כיוון אחר לחלוטין מהאלבומים הקלאסיים. להקה שגרמה לי לטלטלה רגשית פעם אחת – ניחא. אבל להקה שמשחזרת את ה"הצלחה" הזו לאורך השנים באלבומים נוספים ואפילו בהופעות חיות וגורמת לי להרגיש כמו שמעולם לא הרגשתי עם אף להקה אחרת, היא להקה שכובשת את התואר "פייבוריטית" שוב ושוב ומעמיקה את הקראש שלי כלפיה, גם אם אני אדם שונה ממה שהייתי עשור אחורה.

אבל פייבוריטית או לא, דווקא ההחלטה להוציא אלבום שלם שכולו מלא בגרסאות כיסוי אקוסטיות לשירים של עצמם ושל אחרים היתה תמוהה בעיני. שירים שאהבתי מבחינתי לא יכולים "לעבוד" אחרת ושירים שלא – אני לא ממש ששה לשמוע התעקשות לקאבר שלהם, ובכל מקרה אני לא חובבת גדולה של הקלטות לייב או אקוסטיות לשירים קיימים וכבודו של האלבום האקוסטי 12:5 במקומו מונח. על כן ניגשתי לאלבום הזה (שהגיע אליי באיחור אופנתי מאוד) בזהירות רבה, לא בהתלהבות יתרה, ועם אפס ציפיות. מה גם שבהופעה האחרונה שלהם כאן, "An Evening With Pain of Salvation", הם ניגנו כמה מהגרסאות האלה ולא אהבתי אותן בלשון המעטה.

אבל כבר אחרי השמיעה הראשונה אני חייבת לציין שדי נהניתי. בניגוד ל- 12:5 שמורכב מביצועים מלודיים מאוד ואקוסטיים למהדרין לכמה להיטים של אותה התקופה, Falling Home לא מנסה להיות נחמד ונאמן למקור אלא מעז ומפתיע. כך "Stress", שיר מפתח מהאלבום המוקדם Entropia מקבל ביצוע ג'אזי מרענן עם פתיחה מכוונת Led Zeppelin והכל כמובן בתיבול מניירות אה-לה Daniel Gildenlow. הגיטרות רצות על סולמות ג'אזיים, הקלידים נותנים בהאמונד, והגרוב יכבוש גם אוזן סקפטית כשלי. ב "Linoleum" מ- Road Salt 1, עצבני ורועש יותר במקור, תחושה חלומית משתלטת. הקול של Gildenlow מלטף וכובש, ההרמוניות הווקאליות מקסימות והפזמון שמקבל תחושה אף יותר מינורית מאיים להרוג אותי ברכות. גם הנגנים האחרים, Ragnar Zolberg, Leo Margarit, Daniel D2 Karlsson ו- Gustaf Hielm – כולם חדשים בהרכב, מקבלים כאן יותר חשיפה ווקאלית, בדומה להופעות בהן הם שרים לא מעט ולא רק בקולות רקע וזה די מרענן.

לא הכל כאן דבש. הגרסה ל- “Holy Diver” הקלאסי של Dio הולידה אצלי וריד פועם במצח מרוב חררה. מדובר במשהו בין ג'אז לרגאיי הזוי לחלוטין, שיר שגם נחשף לקהל הישראלי לראשונה באותו "ערב עם…" וגם אז לא סבלתי אותו. יש שירים שהם כבר כל כך אבני דרך בלתי מעורערות במטאל שפשוט אסור לגעת בהם, אולי רק כקאבר נאמן למקור אבל לא ככה, לא! זה פשוט חילול קודש ברמה שממש עיקמתי את האף. מסתבר שזוהי גרסה שהסתובבה אצלם די הרבה זמן, ומקורה בערב להקות בו הם קיבלו משימה לנגן משהו של Dio והחליטו לעוף על זה. דווקא הקאבר השני, "Perfect Day" של Lou Reed היה נחמד. לא פורץ דרך בשום צורה אבל לפחות לא רמסו את כבודה של הקלאסיקה כמו שעשו ל- Dio שבוודאי היה מתהפך בקברו אם היה מסוגל לשמוע את זה, והשיר נבחר לאחר ש- Gildenlow התבקש לבצע אותו בחתונה ונדלק.

ישנם שירים מאוחרים יותר שלא שונים בהרבה מהמקור, שגם ככה מבוסס אקוסטיות ומלודיות – "To The Shoreline", "She Likes to Hide" ו – "1979" למשל. נהניתי להקשיב להם משום שגם את המקור אני אוהבת ובגרסה הזו היתה אפילו מעט יותר כוונה רגשית, אבל Road Salt Two ממילא עמוס בסגנון הזה וגם ב- Road Salt One לא חסר ממנו, אז לא הבנתי מה היתה המטרה בלהקליט אותם שוב. אפילו התופים עדיין נמצאים כאן. למעט האיזון בתוך ההלם תרבות באמת שהיה אפשר לוותר, או לבצע אחרים במקומם. את החלק הראשון של האלבום חותם "Chain Sling" מ- Remedy Lane. גם הוא לא שונה בהרבה מהמקור למעט העובדה שבמקום הדיאלוג שבמקור מבצע Gildenlow עם Johan Hallgern , כאן עונה לו Zolberg בפזמונים ועושה זאת בכשרון רב. גם אם אין עוד שינויים משמעותיים מוזיקאליים, רק השינוי הזה בלבד מצדיק את הגרסה הזו ונהניתי ממנה מאוד.

בחלק השני של האלבום אנחנו מקבלים שלושה שירים מ- Scarsick, אלבום שהוא אולי השנוי ביותר במחלוקת של הלהקה וככזה שאולי ניתן לכנות התפנית בבחירות המוזיקאליות שלה, הקו שבין האלבומים הקלאסיים לעידן החדש. דווקא מכיוון שאני לא אוהבת את Scarsick הגרסאות הנ"ל היו מעניינות עבורי, גם אם לא הצלחה כבירה. "Spitfall" נשמע לי טוב יותר בדיבור רגוע מאשר בראפ עצבני ו- "Flame to the Moth" קיבל טוויסט ספרדי עם פריטות מלאות תשוקה וקצב ומכות על הגיטרה. חבל שדווקא שיר מפתח כמו "King of Loss", הייצוג היחיד ל- The Perfect Element וכזה שנחשב לשיא רגשי ומוזיקלי נכלל רק בגרסה המוגבלת של האלבום. מצד שני, למרות הסקרנות לדעת מה יעשו עם שיר כזה, הוא דווקא לא הביא איתו שום תחושת "וואו" או משהו שלא שמענו קודם. גם מ- "Falling Home" עצמו, השיר החדש היחיד כאן שכתב Gildenlow יחד עם Zolberg, לא התרגשתי בכלל ואפילו תיעבתי במקצת משום שהוא היה נשמע לי כמו לחיצה קלה מדי על כפתורי הרגש מבלי להשקיע תחכום או מחשבה. זה שיר שקט שמדבר על געגועים אבל עושה זאת ברמה די בנאלית, וגם הקליפ שצולם לו לא מביא איתו רוח רעננה.

בגדול, אני חושבת שהיה לי קל יחסית לאכול את Falling Home מכיוון שרוב השירים כאן הם לא מהעשירייה הפותחת שלי ורובם המוחלט מהאלבומים המאוחרים יותר. הייתי מתעצבנת לשמוע שיר רציני כמו "Beyond the Pale" למשל שהפך להמנון קבוע אצלי למצב רוח מסויים בגרסה קלילה או ג'אזית. הייתי מאיימת בחרם צרכנים אם היו נוגעים לי ב- “Undertow”, "Used", "No Way" ושירים שמסמלים עבורי שיאים רגשיים. בקטע הזה, Pain of Salvation לא לקחו סיכונים ושיחקו על כמה קלפים בטוחים ומכיוון שאין כאן באמת משהו שעומד בזכות עצמו אני גם לא רואה טעם לדרג את האלבום בציון. מה שכן, יש כאן הרבה משחקיות, נסיונות, סקרנות, קישוטים וקלילות ולמרות העושר המוזיקאלי והווקאלי אין כאן עומס של כלים או רעיונות. במיוחד לאור העובדה שההרכב כעת מונה נגנים חדשים לחלוטין (למעט Gildenlow), אולי Falling Home גם בא לענות על צורך בגיבוש להקתי, שכן כולם כאן השתתפו בעיבודים ותרמו את קולם, ואולי זה צעד נסיוני ונדרש לפני כתיבה משותפת של האלבום הבא, שרף הציפיות ממנו גבוה.

בניגוד לאלבומים האחרים של הלהקה שכל אחד מהם הוא מסע מטלטל בפני עצמו, זה בדיוק האלבום שילווה מצב רוח נייטרלי או כשבא לך משהו לא חופר מדי, זה הידיד שישעשע אותך בסיפורים מצחיקים ואנקדוטות בנסיעה מתישה או ינעים את זמנך בהמתנה לאוטובוס. זה חבר מוכר שאפשר לעצום עיניים ולנוח על כתפו לרגע, כזה שלא יפתיע אותך פתאום בצעקה שתגרום לך לזנק ויכול להיות המפלט הבטוח כשצריך אחד כזה. מכיוון ש- Pain of Salvation נורא רוצים (לדבריהם) לגרום לנו לבכות כל הזמן, זו דווקא הפסקה מרעננת לפני האלבום ה"אמיתי" הבא, הוא סוגר פינה נדרשת ובסך הכל, ינעים את זמנכם.