Pain Of Salvation – Scarsick

כבר לילה. אני פוסעת בין המרצפות הסדוקות, ברחובות השוממים על אף השעה הלא מאוחרת. כאב לא חדש מתפשט, כובש, מחלחל פנימה. על עמודי התחנה נשענים ברישול כמה אנשים, מחכים גם הם לאוטובוס הכמעט אחרון. הראיה מתערפלת ואני נותנת לרגש להציף אותי. מבקשת מנגינה, צלילים, כל דבר שידמה, ולו במעט, לסערה המתקרבת… אצבעותי נסגרות על Remedy Lane. כמה מילים שהופכות לממש, כמה צלילים שמרטיטים את קצות העצב – דמעות מאיימות להתפרץ… זה אינו הזמן. כמה צעדים, דלת נסגרת, לבד – עכשיו.

ואז כל החבוי התפרץ החוצה. ואז כל הסודות נגלו. ואז הבנתי, סוף סוף הבנתי, מה המהות של כל זה. ואז בכיתי, בדמעות שלא בכיתי קודם, ולא היה דבר שרציתי יותר מאשר לזרוק את זה הצידה ולברוח, ולא היה דבר שרציתי יותר מלכסות את האוזניים בשתי ידי, אבל נשארתי להשלים את המסע עד סופו. ואז השלכתי אותו לפינה החשוכה ביותר של החדר ונשבעתי לא להתקרב שוב, לא כשזה חזק ממני. עם Remedy Lane, האלבום הרביעי של Pain Of Salvation, חוויתי מה שלא חוויתי בעבר עם אף אלבום או להקה אחרת. זה היה האלבום הראשון שלהם ששמעתי, וחודשים שלמים הסתובבתי סביבו, תהיתי, שאלתי, ולא הבנתי מה בעצם כל כך טוב בו.

אבל אז כשהבנתי, כשישבתי מוכנה לתת למוזיקה ולמילים לעשות את שלהן – מוכנה להפתח – בכיתי כמו שמעולם לא בכיתי ממוזיקה, בטח שלא לאורך אלבום שלם. נדמה שכל מה שרציתי להגיד, נכתב שם. וכשדניאל גילדנלאו (סולן, גיטריסט, מי שהלחין וכתב את כל חומרי הלהקה) מגיש את הליריקה הפשוטה אך פייוטית, בקולו שמסוגל להעביר כל כך הרבה אמוציות במשפט אחד, כשהאינטונציה נותנת את העומק למילים, וכאילו זה לא מספיק – הכל מלווה בדיוק באקורד שיכווץ לך את הלב – אתה מבין שיש גם צד אחר לפרוגרסיב מטאל, שהוא כולו טוטאליות מושלמת.

כיום גילדנלאו, שכשהוא שר הוא מדמם על המיקרופון, ו-Pain Of Salvation בכלל, בזכות הטוטאליות והנכונות, הם האומנים המוערכים עלי ביותר בתחום המוזיקה, מהסיבה הפשוטה שהם הצליחו להשפיע עלי כמו ששום דבר אחר לא הצליח. לגרום למאזין לתגובה פיזית מובהקת, זוהי הרמה הגבוהה ביותר ביצירה שאפשר לשאוף אליה, ואין עוד מעבר. על כן, לא קשה להבין למה את Scarsick, החלק השני של The Perfect Element, קיבלתי ברגשות מעורבים. מצד אחד, ההתרגשות העילאית שרובנו חווים כשהלהקה שאתה הכי אוהב מוציאה אלבום חדש. אך מצד שני – הפחד מאכזבה. שהוא, "לא יהיה טוב כמו". ובמקרה של Pain of Salvation, כשכל אלבום מהווה מאסטרפיס בפני עצמו (ולצד Remedy Lane אציין גם את BE ו-The Perfect Element בפנתיאון הפרטי שלי), הפחד מנפילה לא קטן.

לקח לי בערך שני שירים להבין שיש כאן משהו אחר לגמרי. לא עוד במסורת הרגילה של הלהקה, אלא משהו הרבה יותר מודרני – הן בקונספט והן במוזיקה. הסאונד יותר מלוכלך מבעבר, המוזיקה יותר מינימליסטית וישירה, ולמרות שהלהקה מעולם לא נטתה להגרר אחר הברק הכוזב של משחקי גיטרות-קלידים וירטואוזיים, גם הלחנים היפים והנוגעים הפכו למשהו אחר. Scarsick מציג את סיפורו של הגבר: אם The Perfect Element היה סיפור התבגרות המלא באלימות, שרובו מתרחש בעיקר ברחובות, כאן הילד כבר בוגר ובוחר להשתלח בכל מה שפגע בו אז. והנה הבעיה הראשונה של האלבום: נדמה שגילדנלאו חובב הפוליטיקה זנח את העידון הפואטי המיוחד לו והחליט להכנס בכל מה שקיים בעולמנו, ובעיקר באמריקה.

כל אלבום של Pain Of Salvation כמעט היה סוג זה או אחר של השתלחות, אבל הפעם זה מוגזם. כשהליריקה גולשת שוב ושוב למחוזות רדודים ובמוזיקה כמעט ואין שמץ פרוגרסיביות – כשהאלבום כולו ממש לא נשמע כמו אלבום טיפוסי של הלהקה, בשלב מסויים זה כבר מתחיל להרגיש קצת ילדותי. בפעם הראשונה ששמעתי את האלבום לקח לי לא מעט זמן להרגע, כשאני שואלת את עצמי שוב ושוב "אמאל'ה, מה זה לעזאזל?" הוא פשוט מוזר. כל כך מוזר, שמאוד הסתייגתי ממנו בהתחלה.

השיר הראשון מכניס אותנו מיד להלך הרוח, עם קצב של סמי-ראפ שמזכיר את "Used", השיר הראשון ב-The Perfect Element. אבל אם ב-"Used" אנחנו שומעים את גילדנלאו המעונה, המיוסר, על שלל גווניו הרגשיים – כאן שומעים בעיקר את גילדנלאו הכועס. אין כאן פלסטים יפהפיים או משחקים ווקאליים אחרים שהוא מצטיין בהם, ואם קיוויתי לשמוע כאלה בשאר האלבום – הרי שהתבדיתי. גם קולות הרקע מחוספסים משהו, וההפקה כולה לוקה בחסר אם כי השיר הוא דווקא אחד הטובים כאן.

"Spitfall" נשמע בכלל כמו נו-מטאל, כשהמילים נזרקות החוצה בקצב ובמהירות ("Yo"?! את זה לא חשבתי שאשמע מ-Pain Of Salvation) והפזמון נשמע כמו ריף פופ-רוק שאפשר לשמוע בכל תחנת רדיו. ואולי דווקא זה מה שיגרום למאזינים להתחבר ללהקה – המוזיקה שלה, שהיתה עד כה בלתי מושגת, הפכה להרבה יותר פשוטה וישירה, וכשגילדנלאו מתחיל לקלל עם "Fuck" על ימין ועל שמאל, אני מרימה גבה. נדמה שהאנטי גיבור הציורי מתחבר לצד הילד-רחוב שלו, מה שהופך את הכל למאוד אמיתי, ויש בכך קסם לא מבוטל לאחר שמתרגלים לכך.

צחוק של תינוק (בנו של גילדנלאו, שנועד לגדולות כבר מגילו הצעיר כנראה) פותח את "Cribcaged", שיר שהצליח לגעת בליבם של לא מעט מאזינים. גם כאן נמאס לו ונמאס לו, והוא מכריז בלי בושה ש-"אתם רק אנשים" על רקע מלודי זורם. וגם כאן הוא מקלל בסופו של דבר. משום מה לא הצלחתי להתחבר לשיר, למרות המבנה המתפתח שלו, אבל לא קשה להבין למה הרבה אנשים הכתירו אותו כאחת מגולות הכותרת של האלבום. אם חשבתי שכבר הבנתי עד כמה הדיסק הזה מוזר, הגיע השיר "America", הראשון ששוחרר החוצה, והוכיח לי אחרת. על רקע מנגינה שמחה שגורמת לך לרצות לקום ולפזז ברחובות, הם מכריזים בשירה שלא מביישת את העליזות שבמוזיקה ש-"נמאס לי מאמריקה"! בגדול, הוא אמור להיות כאילו-סאטירה לניל דיאמונד ו/או קים וויילד עם "Kids In America" המעצבן שלה. ואז הגיע "Disco Queen", והפיל אותי מהכסא לגמרי.

אם יש שיר שנכנס לרשימת הטופ שלי מיד, הרי ש-"Disco Queen" הוא האחד. בהתחלה לא הבנתי מאיפה זה בא לי, שימו לב: מוזיקת דיסקו, קצב שתשמעו בשיר אייטיז של קיילי מינו אולי, ומעל כל זה צווחות גלאם: "טו-טו-טולולולו – אההההה!! לטס דיסקו!" – כאן באמת הייתי צריכה לעצור ולקחת נשימה עמוקה. אבל אחרי שהתחלתי להקשיב למילים – ואל תתנו לרושם הראשוני להטעות אתכם, מדובר כאן על ניצול ילדים והדרדרותם לזנות – ושמתי רגע את הפזמון המוזר בצד, ההורמונים שלי קפצו בכמה רמות למעלה. יש כאן את גילדנלאו במלוא הסקס-אפיל שלו, וכשהוא שר בבתים שורות מחץ כגון "Undress in front of me" המיניות פשוט נוטפת ממנו, ואני לא יכולה שלא לעבור למצב צבירה אחר לגמרי. זה שיר מפתה, פשוטו כמשמעו, ואי אפשר לשמוע אותו שלא בעיניים בורקות. ללקק את השפתיים, זהו אחד השירים הטובים ביותר שהלהקה הוציאה אי פעם, והגובל ממש בגאונות לשמה.

החצי השני של האלבום הרבה יותר מזכיר את Pain Of Salvation, וגרם לי להרגיש בנוח יותר. אך דווקא זהו החלק הפחות טוב: "Kingdom Of Loss" ,"Mrs. Modern Mother Mary" ו-"Idiocracy", שלושתם חיוורים וגורמים לי להעביר אותם הלאה בקביעות. על אף המשפט הנהדר ב-"Kingdom Of Loss" שאומר: "If you’re tearing down my world, please just try to do it gently" הוא לא מצליח להגיע לשום מקום ממשי. גם "Enter Rain" לא מצליח להשתוות לשירים סוגרי-אלבום אחרים שלהם, כגון "Beyond The Pale" או "The Perfect Element" שכל משפט בהם חד ובדיוק במקום. על אף היותו אפוקליפטי וגורם לך לרצות לקרוא יחד איתו לגשם שיבוא, הוא עדיין לא מרשים מספיק.

לעומת זאת "Flame To The Moth" הוא אחד השירים הזכורים לטובה. קודם כל, יש לנו את התענוג לשמוע את גילדנלאו בצווחות שלא היו מביישות סקרימר מצוי, וזה לגמרי סקסי. בכלל, הפריטה בשיר הזה וליין השירה מאוד זורמים וגורמים למאזין לעצום עיניים ולנשום אותו פנימה. הליריקה הרבה יותר טובה משאר הליריקה באלבום, שהחרידה אותי בבינוניותה, גם אמוציות לא חסרות כאן, וסגירת השיר עם המשפט החוזר "I said no" והאמירה שיש בו נותנים הרגשה של אומץ בלתי מתפשר. בסך הכל, כיף לשמוע את האלבום הזה. שמעתי אותו לא מעט, ודי נהניתי. גילדנלאו החליט לקחת כאן כיוון חדש לגמרי ולזנוח את השילוב שכל כך הצטיין בו עד כה בין הראש ללב, ולכתוב ישירות מהבטן, תוך כדי שהוא משנה את כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים עליו.

פתיחות לכיוונים אחרים זה נחמד, אבל לא ברור איך המעריצים הישנים של הלהקה יקבלו את האלבום הזה ביחס לקודמים לו. מה שבטוח, הוא פותח דרך נוספת לאלה שלא הצליחו להתחבר לחומרי הלהקה עד כה ונותן להם הזדמנות נוספת להכנס אל תוך האש הבוערת, שהיא מה שמייצגת Pain of Salvation עבורי. גם ה-Artwork מקסים, כשהוא בנוי משלל תמונות יומיומיות לכאורה ומחבר את שני הצדדים המנוגדים: ילד הרחוב והכאילו-אריסטוקרט המשתלח בחברה של ימינו. ב-Scarsick גילדנלאו הוכיח שאין משהו שהוא לא יכול לעשות: אולי הוא ויתר על המניירות, הקולות הגבוהים והטונים המצמררים, אבל אחרי הכל הוא שר כאן רוק ונו-מטאל, ראפ ודיסקו, סקרימינג וסלסולים, וגם תפס את מקומו על הבס לאחר הפרידה של הלהקה מקריסטופר גילדנלאו (אחיו הבסיסט) ומוכיח שגם את זה הוא יודע לעשות כמו שצריך, ושכל מה שהוא נוגע בו – הופך לזהב.

ועדיין קשה לי איתו, מכיוון שאני מחפשת במוזיקה משהו מאוד מסויים שיכול להתקיים רק באלבומים הקודמים ובתפיסה האחרת. בסופו של יום, ב-Scarsick אין שום דבר ממה שאני כל כך אוהבת ב-Pain Of Savation: אם אהבתי את הפלסטים והזעקות המעונות של גילדנלאו ב-"Used", את הרגש המתפרץ והאמוציות הבלתי נשלטות ב-"Undertow", את היופי וההרס ב-"Iter Impius", את הצמרמורת ש-"Winning A War" העביר בי כל פעם מחדש, ואם כל פעם שרציתי לכתוב הנחתי את העט, כי כל מה שרציתי להגיד כבר נכתב ב-"Beyond The Pale" – כאן כל מה שמצאתי היו הברקות קלושות מדי פעם ואולי שיר או שניים שיגרמו לי להתחבר אליהם.

גם אלבומים שקשים לעיכול, כגון Entropia, גרמו לי לסוג של זעזוע, לרטט פיזי ממש. ואילו Scarsick חיוור לעומתם במישור זה, יותר עכשווי. אילו היתה זו להקה אחרת, סביר להניח שהייתי מעיפה אותם מכל המדרגות, אבל במקרה הזה באמת ניסיתי להבין את החשיבה המתעתעת שלהם. השד אמנם לא נורא כל כך, רק שהוא לא מגיע לקרסוליים של אלבומי המופת האחרים, הוא אכן "לא טוב כמו" כמו שחששתי. מודרניזציה? לא באוזניים שלי. אני מעדיפה להתחפר עם Remedy Lane עד יעבור זעם.