Quietus – Genocide: Tragedy In Red

בשנת 1904 כתב גדול משוררי ישראל, "המשורר הלאומי" חיים נחמן ביאליק, את הפואמה "בעיר ההריגה", ביקורת חריפה כלפי העם היהודי היושב בגולה, ביקורת שנשזרה בתוך תיאור הטבח האכזרי ביהודים בפרעות קישינב, אשר התרחשו ב-6 באפריל 1903. והנה היום, מאה ושלוש שנים לאחר שהמשורר הלאומי שלנו כתב את אחת היצירות הנוקבות והקשות ביותר שלו, קמו זוג תיכוניסטים מקריית אונו והחליטו לכתוב אלבום המבוסס על אותה פואמה חשובה. וזהו לא סתם אלבום, אלא אלבום גות'יק\דום מטאל סימפוני הגובל לעתים במוזיקה קלאסית.

אותם שני תיכוניסטים, יותם דלל ושי פלום, אשר צועדים תחת המוניקר Quietus, הוציאו כאמור באוגוסט האחרון את Genocide: Tragedy In Red, אותו הם מגדירים כדמו הראשון שלהם, אך מדובר באלבום בכורה לכל דבר, עם תשעה שירים באורך כולל של למעלה משעה. למעשה, מלבד ההפצה האינטרנטית ואיכות ההקלטה הירודה משהו, סביר להניח שלא הייתם מנחשים שמדובר פה בשני תיכוניסטים שזוהי הפעם הראשונה שהם משחררים משהו לאוויר העולם.

ראשית כל, המוזיקה של Quietus כלל לא פשוטה, ביחוד ביחס לז'אנרים המיוחסים לה, שנחשבים בדרך כלל לפשוטים יחסית מבחינה טכנית. אמנם אין פה מהירות על ושבירות קצב מטורפות, אבל הטכניקה מתבטאת פה בעיקר בריפים מורכבים למדי, סולואים ארוכים ובעיקר ברמת הכתיבה הגבוהה – נושא שמחייב התייחסות אישית ומפורטת, ולכן אגע בו בהמשך בהרחבה.

הטקסטים גם הם די קשים לעיכול, וכתובים ברובם באנגלית מוקדמת וגבוהה אשר במבט ראשון בחירה זו מתקבלת כנסיון סתמי להשמע מתוחכמים ומשכילים, אך כשנזכרים שההשראה הגדולה לטקסטים היא הפואמה של ביאליק, אשר ידוע בעברית הגבוהה והמתוחכמת שלו, הבחירה מתקבלת בהבנה ואפילו אפשר להגיד שהדבר מוסיף נופך מיוחד לאלבום. בנוסף, Quietus עיבדו את "בעיר ההריגה" בצורה חכמה ומיוחדת, והפכו פואמה שכתובה כולה בלשון ציווי לסיפור קונספט מסועף עם מספר דמויות ותפקידים שונים, בסגנון דומה מאוד לזה שהתרגלנו לראות מ-Ayreon, פרוייקט הפרוגרסיב של אריין לוקאסן ההולנדי.

עכשיו, מה שבאמת הרשים אותי באלבום הזה הוא, כמו שהזכרתי למעלה, הכתיבה המעולה שבו. יהיה לי קשה עד מאוד להאמין אם יתברר כי לאף אחד מצמד החברים אין הכשרה מוזיקלית מתקדמת, או לפחות נסיון רב שנים בלמידת ונגינת כלי קלאסי כלשהו. המוזיקה, כמו שכבר אמרתי, אינה טכנית בצורה קיצונית, אבל אלמנטים רבים שבה מצביעים על רמה טכנית גבוהה בכתיבה ובהלחנה, בעיקר בשילובי המלודיות היפהפיות כמו בקטע המעבר הנקי "The Garden Appears…", בתיזמור שלא נופל בהרבה מזה של להקות כמו Therion או Haggard.

אפילו של-Quietus אין מותרות כמו תזמורת סימפונית צמודה, הליווי הסימפוני למוזיקה נשמע נהדר – ולרוב אפילו יותר טוב מהגיטרות והקטעים ה'מטאליים', כמו למשל בשיר האינסטרומנטלי האפי "Dethrone Me, I Concede…" או בסיום הפסנתר המרגש לשיר "Blood Moor". הדבר שהכי מפריע לי באלבום \ דמו הזה הוא כמובן איכות ההקלטה הירודה עד מאוד.

אמנם אי אפשר לצפות להקלטה צלולה ברמה של הפקת-על נוצצת מהוצאה ראשונה של פרוייקט מאת שני תיכוניסטים, אך בכל זאת, קשה לי להנות מהחלקים ה'מטאליים' של המוזיקה, שנשמעים זוועה, כמו שאני נהנה מהקטעים ה'קלאסיים' ומהתזמור, שנשמעים פשוט מצויין. אפילו קטעי הכינור הנוגים, שהוקלטו על ידי הכנר אנטולי זלצר במיוחד לשירים "Blood Moor" ו-"…Draped in Our Tears", מאבדים מהאפקט בעקבות איכות הסאונד הירודה. זה לא בלתי ניתן לשמיעה, אך בהחלט היה אפשר להנות הרבה יותר מהאלבום באם הייתה לו הפקה מעט יותר טובה.

למרות החסרון הזה, שפגם בהנאה האישית שלי מהאלבום, אני עדיין מסוגל להמליץ עליו בלב שלם לכל מי שמחשיב עצמו חובב גות'יק-דום מטאל. אם אתם אוהבים להקות כמו Draconian, The Gathering ו-Therion, אני בטוח שתחושו סימפטיה רבה ל-Genocide: Tragedy In Red, שיחסית להוצאת דמו ראשונה של הפרוייקט הוא מוצלח למדי. אני בהחלט מחכה לראות מה יהיה עם Quietus בעתיד, כי כשרון בהחלט לא חסר פה.