Saturnus – Veronika Decides To Die

ורוניקה החליטה למות, מסתבר. ההצהרה הבומבסטית הזו מגיעה אלינו מכיוון דנמרק, משם באה להקת הדום מטאל הוותיקה Saturnus. זהו אלבומה השלישי של הלהקה, ששמו לקוח מיצירת המופת של הסופר הברזילאי פאולו קואלו (למרות שאין שום קשר נראה לעין בין תוכן הספר לאלבום), והוא מגיע אלינו תחת הלייבל הפיני Firebox Records אחרי הפסקה ארוכה, אינסופית כמעט, מאז האלבום הקודם של הלהקה, Martyre, שיצא בשנת 2000.

במבט ראשון, יש לנו פה אלבום דום מלודי מלנכולי ביותר, מאוד אפור ומדכא. האלבום הופק על-ידי המפיק הדני האגדי פלמינג רסמוסן (שהפיק בין השאר את Morbid Angel ושלושת אלבומי מטאליקה הראשונים) שהצליח להקנות לו סאונד צלול וברור, שהוא בו בזמן גם חם ומלטף וגם עצוב וקודר משהו. האיכות הדו-כיוונית הזו שבהפקה תואמת את המוזיקה בצורה מושלמת, שכן הצלילים שהפיקה Saturnus באלבום הם בדיוק כאלה – מלודיות עצובות עם ליווי פסנתר קודר וקטעי גיטרה אקוסטית שחודרים ישר אל הנשמה ובאותה נשימה ריפים כבדים ועוצמתיים.

קשה לי למצוא תיאור יותר מוצלח מזה שהלהקה עצמה כתבה בחוברת שהגיעה עם הדיסק: "זו חוויה קרה באווירה חמה". שמונת השירים באלבום נעים בין שש דקות בשיר הקצר ביותר, "To The Dreams", לכמעט 11 דקות בשיר האפי שפותח את האלבום, "I Long" והסגנון שלהם משתנה בין דום מלודי בטמפו איטי למדי ועד שירים כדוגמת "Pretend", שמתחיל כשיר דום-דת' בקצב בינוני. כמעט כל שיר מכיל בתוכו הפוגה שקטה, קטע מעבר אקוסטי או סיום אווירתי רגוע, או כמובן שילוב ביניהם.

באחד מהשירים מתארח כינור, ובאחרים מהשירים יש אפילו סולואים מלודיים, בדרך כלל בגיטרה נקייה, דבר שאינו נהוג לרוב בז'אנר ומקנה משב רוח מרענן ומעניין לאלבום. בשיר השלישי, "Descending", יש אפילו הופעת אורח של מייקל דנר, הגיטריסט לשעבר בלהקות דניות מפורסמות כגון Mercyful Fate ו-King Diamond, שתורם סולו מלודי מיוחד באורך כמעט שלוש דקות. אך לא הכול טוב ויפה בממלכת השלג והקרח של Saturnus.

אחד החסרונות הבולטים של האלבום היא הליריקה, שלקרוא לה "לוקה בחסר" יהיה ממש אנדרסטייטמנט מצידי. הליריקה ילדותית, פסיאודו-מלנכולית ופסיאודו-רומנטית-אפלה. לראיה לפניכם, בית מתוך השיר השני: "Lets pretend we'll meet agian / Pretend you knew me / Pretend you cared / Lets pretend we onced kissed / With compassion / With heartfelt affection" זה נראה כאילו הם ניסו לחקות את My Dying Bride, כשבעצם התוצאה יותר קרובה לקטע מבלוג של ילדת-אימו אמריקאית ממוצעת.

אבל מה שיותר גרוע מהליריקה, הוא הסולן ששר אותה. לאורך כול האלבום הוא שר בשלוש צורות עיקריות: לחישות נקיות ורגשניות בסגנון הקראת שירה, מן צעקה-זעקה חדורת כאב וייאוש וגראול גרוני כבד. את שני הסגנונות הראשונים הוא מבצע בצורה די טובה, משתמש בהם בזמן הנכון ומצליח לרוב להעביר את המסר. הבעיה מגיעה כשהוא עובר לגראול, שלהערכתי ממלא כ-70% מהשירה באלבום.

זה לא שהגראול שלו נורא. דווקא להפך, יש לו צבע קול נחמד, כבד ועוצמתי שתואם את המוזיקה שמלווה אותו. הבעיה היא שהוא פשוט לא יודע לעשות אותו בצורה נורמלית… אני לא יודע אם הוא מודע לזה ומכניס את זה בכוונה או לא, אבל כמעט לכל מילה שהוא שר תחת מעטה הגראול מתווספות ונעלמות הברות שפשוט מחריבות את הטקסט (שכאמור, הוא גם ככה לא משהו). המילים בלתי ניתנות להבנה בכלל והכול בגלל ההגייה הנוראית שלו.

כבר בשיר הראשון ניתן לחזות בתופעה הנוראה הזו, אולי בצורתה הגרועה ביותר בכל האלבום כולו עד שבשלב מסוים זה הופך ממגוחך ומשעשע לתופעה מעצבנת שפשוט הורסת לחלוטין את החוויה. חבל, באמת חבל, כי זה היה יכול להיות אלבום מצוין. להקה כל כך ותיקה ומקצועית מפיקה אלבום עם מוזיקה נהדרת, כשרק המפגע הווקאלי הזה מחריב את כל ההנאה. בדרך כלל כשיש אלבום כל כך מלא בפוטנציאל ורק משהו אחד קטן בו לא מוצלח במיוחד, הייתי ממליץ לנסות להתעלם ולנסות להפיק את ההנאה משאר האלבום. אבל כשמדובר באלמנט כל כך מרכזי, זה כמעט בלתי אפשרי. כל כך חבל.