Strapping Young Lad – The New Black

Strapping Young Lad היא אחת מהלהקות האלה שבשנייה הראשונה ששמעתי שיר שלה, היא הפכה להיות אוטומטית אחת הלהקות האהובות עליי. מאז אותו רגע ועד היום, החבורה הקנדית המשוגעת הזאת לא אכזבה אותי אפילו פעם אחת. ללהקה סטייל משלה שאין דומה לו בכל סצנת המטאל ועם זאת כל אלבום שונה מקודמו בצורה משמעותית. כששמעתי שמועות שסוברות כי הסיבה להקלטת האלבום החדש, The New Black, היא לחץ מצד חברת התקליטים Century Media להוציא אלבום לקראת השתתפות הלהקה בסיבוב ההופעות של Ozzfest, לא בדיוק התלהבתי מכל הסיפור.

גם ההצהרות החוזרות ונשנות של דווין טאונסנד, ה-"גאון המטורף" שעומד מאחורי הלהקה, שנמאס לו מהכל והוא מפסיק לעשות מוזיקה, לא תרמו לתחושה שלי בנוגע לאלבום הזה. אבל SYL זאת בכל זאת SYL והייתי חייב לשמוע את האלבום הזה למרות הכל. כמו כל מעריץ של הלהקה, ציפיתי לאלבום חזק, שובר עצמות ועצבני לפחות כמו City, שיראה לעולם את הצד האפל של ההפרעה הבי-פולארית של דווין (כפי שהוא צוטט במספר הזדמנויות, SYL מקבילה בעצם לצד הזה באישיות שלו, בעוד אלבומי הסולו שלו מהווים את הצד היותר רגוע ושליו). וכמו בכל אלבום של SYL, הוא רחוק אלפי מונים מכל ציפייה שאי פעם הייתה לי לגביו.

אל תבינו אותי לא נכון – TNB הוא אלבום כבד, עם ריפים חזקים, תיפוף מהיר ומכסח ובאס עבה כבד ישר מהשנייה הראשונה של השיר הפותח, "Decimator". אבל ממש בהתחלה אפשר להבחין כמה הוא גם שונה – שירה נקייה ומלודית, סאונד יותר נקי וצלול מאשר בעבר ואפילו קטעי סולו-גיטרה טכניים למדי. השיר השני, "You Suck", מהווה תזכורת לעבר הכבד והרצחני של SYL, שיר מטורף לגמרי, עם תיפוף מסחרר לגמרי של ג'ין הוגלן, אגדת תיפוף בלתי מעורערת וריפים כבדים ומהירים מצד דווין וג'ד סיימון, הגיטריסט הנוסף. מלבד הכבדות שלו, הוא גם שיר שפשוט תפור עליו להיות מבוצע בהופעה, מן משחק בין דווין לקהל בסגנון "תנו לי א'?" – "א'!", רק שזה הולך יותר בסגנון "Tell me how much we f**king suck?" ו"Hell yeah, you f**king suck!".

השיר השלישי, "Antiproduct", מתחיל בצורה כבדה מאוד עם המון סמפלים מחוספסים מעל לחומת הגיטרות. בשיר הזה דווין משתמש, לראשונה באלבום, בסימן ההיכר שלו, שכבות על גבי שכבות של עצמו שר את הליריקה מה שיוצר סאונד מאוד מיוחד שתוקף את המאזין מכל מיני כיוונים שונים. באמצע השיר, בהפתעה גמורה, קטע בלוזי עם חצוצרות וחליל בין כל הדיסטורשן וההמולה. נשמע מוזר? כי זה בהחלט מוזר, אבל מתאים. השיר החמישי, "Wrong Side", הוא פשוט חגיגה מטורפת באורך 3 וחצי דקות. ריפים וסולואים מהירים וטכניים למדי, תיפוף מהיר, מגוון ומדויק של ג'ין הוגלן ומפגן ווקאלי מצוין של דווין, שכמעט לא משתמש בטריק השכבות שלו הפעם, אך הקול שלו מגוון מאוד ונע בין צרחות לשירה נקייה ומלודית בטווח די רחב.

השיר נגמר ועובר ישר ל-"Hope", השיר השני באורכו באלבום שמתחיל חלש ונשמע מאוד לא קשור לשאר השירים, אבל לאט לאט תופס תאוצה ומתגבר לו, עד שבסיום המוזיקה ממש רועשת וכאוטית, כמו שאפשר לצפות מ-SYL. השיר שאולי הכי צפיתי לו, הוא גרסת האולפן לשיר הקאלט של הלהקה, "Far Beyond Metal". הלהקה כתבה את השיר ממש בתחילת הדרך אך לא הכניסה אותו לשום אלבום והוא הפך לשיר שנמצא קבוע בהופעות החיות של הלהקה, והופיע גם באלבום הלייב No Sleep Till Bedtime. גרסת האלבום לא פחות טובה מהגרסה שבהופעות. דווין שוב עם שירה מדהימה, משחק עם הקול שלו בכל צורה אפשרית וכל שאר הלהקה מפגינה ביצוע מרשים, כש-Oderus, סולן להקת המטאל GWAR, תרם את קולו לשיר מספר שורות שדווין השאיל מהליריקה של GWAR, כך שבהחלט ניתן להגיד שהשיר הוא "הרבה מעבר למטאל".

לפני השיר האחרון באלבום מגיע אינטרו שקט וחמוד, מפגן נוסף של דווין עם שירה מלודית שמתנפץ למקצב הצבאי של "The New Black", שיר הנושא שסוגר את האלבום. השיר רובו במקצב צבאי מיד-פייס, כשבערך בחצי הדרך הוא תופס תפנית לשיר דת' מטאל כבד וברוטאלי למדי, עד שבסוף הדקה החמישית ישר מתחיל פייד-אאוט ארוך, והאלבום מסתיים עם רעשי רקע ממש חלשים שבקושי אפשר לשמוע… לסיכום, The New Black הוא אלבום SYL לכל דבר – הוא מהיר, עצבני, כאוטי ומעבר לכל, זה אלבום שאין שום דבר שממש דומה לו. קשה לי להאמין שזה האלבום האחרון של הלהקה ואני ממש לא רוצה לחשוב שזה הסוף, אבל גם אם כן, The New Black הוא אלבום מצוין שישאיר אחריו טעם טוב בתור פינאלה.