1. Via Descendens
  2. Mephistorium
  3. Of Grandiose Fevers And Passion Arcane
  4. Luciferian Elegy
  5. Towering Grief Behemoth
  6. Serpent Wisdom

יש שיאמרו שניתן לחלק את כל להקות הדום מטאל לשתי קבוצות עיקריות: אלו שמושפעות ממלכת הז'אנר הבלתי מעורערת, הלוא היא My Dying Bride, ואלו שלא. הלהקה הסרבית Tales Of Dark, אשר אלבומה הראשון והיחיד Fragile Monuments מהווה את הסיבה להתכנסותנו כאן היום, בהחלט ניתנת למיקום בקבוצה הראשונה מבין השתיים.

הדימיון בין הלהקות ברור כשמש ואף אחד לא מנסה להסתיר את העובדה ש-Tales Of Dark שואבים את מרבית ההשראה שלהם מממציאי ז'אנר הדום-דת' הבריטים. אפילו הסולן הזכר של הלהקה הסרבית, בחור שאין שמץ של סיכוי שאצליח להגות את שמו, משתמש באותו סגנון שירה מונוטוני, מלנכולי וכאוב של אארון סטיינת'ורפ, סולנה המוזר והמסתורי של MDB. למעשה, הדימיון בין שני הסולנים כל כך גדול, שבתחילה הייתי בטוח שסטיינת'ורפ עצמו מתארח באלבום.

אך למרות הדימיון המוזיקלי הרב בין שתי הלהקות, יש הבדל מהותי ביניהן. בעוד ש-MDB נוטים מאוד לעבר הדום מטאל ומשרים אווירה רומנטית-קודרת שכזו, Tales Of Dark נוטים יותר לכיוון הגותיקה, ויוצרים אווירה אפלה טהורה, יותר מאשר אובדנית. הם משיגים זאת בעזרת העברת הקלידים לחזית והדחקת הגיטרות לאחור, שימוש רב במלודיות מזרח-אירופאיות אפלוליות וצירוף, איך לא, של זמרת בעלת קול אופראי צלול כקריסטל.

האלבום עצמו מכיל שישה שירים באורך כולל של כשבעים דקות, כשהשיר הקצר ביותר בן 7:15 דקות והארוך ביותר מתארך קצת מעבר ל-16:30 דקות, אך באורח פלא, Tales Of Dark מצליחים לשמור על עניין ולא מתדרדרים למחוזות השעמום אפילו בשירים הארוכים יותר של האלבום. למרות הנטייה של הסגנון למשוך ריפים על גבי דקות ארוכות, הלהקה דווקא משתמשת בארסנל ריפים לא קטן, ויכולה לשלב בשיר אחד חלקים הגובלים בפיונרל דום, ריפים מובהקים של דת' מטאל וסקשנים של מטאל גותי מלווים בקלידים סימפוניים. לעתים המעברים בין הריפים קצת מתפקששים להם, אבל רוב הזמן זה עובד די טוב, מה שעוזר לשמור על רמת העניין בשירים.

בעיה רצינית אחת שיש לי עם האלבום הזה היא בנושא הסאונד. ההפקה של האלבום נקייה וטובה בסך הכל, אבל הסאונד של הכלים השונים פשוט לוקה בחסר לעניות דעתי, מה שגורע מהאלבום שפשוט היה יכול להשמע הרבה יותר טוב. הגיטרות במקרה הטוב נשמעות חלשות וחסרות עוצמה ומעוף, לתופים חסר נפח, הבאס כמעט ולא מורגש בכלל, שלא לדבר על מתבלט, והקלידים נשמעים רוב הזמן כמו אפקטי MIDI זולים למדי.

בקיצור, מדובר פה באלבום טוב למדי למי שמחפש דברים בסגנון הדום-דת' ולא מפריע לו האורך והנטיות הגותיות של הלהקה. אני יכול לתאר לעצמי שאוהבי My Dying Bride, Paradise Lost ו-The Gathering יאהבו את האלבום הזה, ובאמת אין להם סיבה שלא – הוא עושה הכל נכון, לפי הספר, ובלי יותר מדי טעויות, אם נתעלם מהסאונד הלוקה בחסר. בסך הכל, אלבום טוב. לא מבריק, אבל טוב.