The Knell – Harm

כולם יודעים שבארץ הסגנונות הקיצוניים שולטים שליטה בלתי מעורערת בסצינת המטאל. יש עשרות אם לא יותר להקות בלאק ודת' מטאל, בעוד שאת מספר להקות הפאוור והמטאל המלודי ניתן לספור על שתי ידיים בקושי. אף אחד לא יכול להסביר למה זה קרה וכמו הרבה דברים בחיים, רוב האנשים פשוט השלימו עם העובדה המצערת. עם זאת, נראה כי כולם שכחו מסגנון אחד קטנטן – הדום מטאל, תת-סגנון שגורם לסצינת המטאל המלודי להראות פורחת ומשגשגת.

אם זכרוני אינו מטעה אותי, מאז Substance For God שנעלמו אי שם לקראת סוף שנות התשעים, אני לא בטוח שהייתה לנו להקת דום מטאל רצינית בארץ. והנה, כמענה לתפילותיי מגיעה הלהקה הירושלמית The Knell, שהוציאה לאחרונה את האלבום המלא הראשון שלה, Harm, דרך הלייבל Totalrust Music שמקורו בירושלים. הלהקה קיימת כבר קרוב לעשור אך מלבד מספר דמואים בתחילת דרכה שלא יצא לי לשמוע, זוהי ההוצאה הגדולה הראשונה שלה.

האלבום הוקלט באולפני R>A Productions ועבר מאסטרינג אצל גרג צ'אנדלר, גיטריסט וסולן להקת הדום הבריטית האגדית Esoteric, שבמידה מסויימת הכניס באלבום את הסאונד המלוכלך והנא שלהקתו שלו ידועה בו כל-כך. לעומת ללהקות אחרות שמשלבות דום ודת' מטאל, כמו My Dying Bride או Anathema המוקדמים, The Knell לא נוטים לכיוון המלודי, הרומנטי והגוטי-משהו של שאר הלהקות שבסגנון. למעשה, אין כמעט שום דבר יפה ב-Harm – וזה לא מעיד דבר על טיבו.

המוזיקה באלבום מאוד מלוכלכת, מחוספסת, שבמידה מסויימת צורמת לאוזניים. אך בניגוד לרוב הלהקות שמנגנות מעין הכלאה בין דום לדת' מטאל, כש-The Knell מנגנים דום אז הם מנגנים דום – ומדובר פה בדום קיצוני, איטי עד כדי טירוף, מזמזם וחורק שיניים ובעיקר מדכא – וכשהם עוברים לדת' מטאל, מדובר בדת' מטאל לפי הספר – ריפים מהירים, שירה מהירה, דאבל באסים בועטים וכל הסיפור. הריפים לאורך רובו של האלבום איטיים ופשוטים, עם דגש על צלילים ארוכים שנמתחים אל האין-סוף שמשרים על המאזין אווירה כבדה, מדכאת ומלאת ייאוש. ברוב השירים מתחת לשכבת הגיטרות ניתן למצוא את ארנסט הקלידן, שמלווה את הלהקה בצורה יציבה אם כי טיפה עמומה – שכן, הקלידים נשמעים בבירור רק כשצלילי הגיטרה גוועים לאיטם, למרות שהם מוסיפים לאווירה לכל אורך השיר.

הכיוון באלבום הזה הוא מאוד Guitar-Driven – הגיטרה היא ללא ספק הכלי הדומיננטי במיקס שמאפיל רוב הזמן על שאר הכלים ואפילו על נועם הסולן, מה שדי מאכזב כי לבחור יש את אחד מהקולות הכי מגוונים שיצאו מהארץ. הוא נע בין לחישות ודקלומים בקול נקי למגוון גראולים רחב במיוחד – זה מתחיל בחרחורים נמוכים, דרך גראולים יותר "מסורתיים" ועד לצרחות דקות ומלאות יגון, כשתוך כדי הוא מפגין יכולת מרשימה למשוך את הגראול ולהאריך אותו, מה שמשתלב יפה עם אופי הריפים. לעתים יש לו נטייה להגזים קמעה, כמו לדוגמה בשיר הנושא, "Harm", שם בכמה חלקים בשיר יש שימוש בהכפלה של אחת הצרחות, אלמנט שלא משתלב כל-כך באווירת השיר ובלט החוצה, בצורה לא חיובית במיוחד.

לסיכומו של דבר, מדובר באלבום מצוין שהוא כקרן אור על סצנת הדום מטאל בישראל. אמנם קרן אור אפורה, מאוד מלוכלכת, קרה ומדכאת, אבל אני מניח שלכך התכוון המשורר. זאת לא תהיה חוכמה גדולה מצידי לקרוא לו "אלבום הדום הטוב ביותר שיצא מישראל", אבל בהחלט מדובר באלבום מקצועי ברמה בינלאומית. הוא לא מושלם, אבל אני מאמין שעוד נשמע מ-The Knell בעתיד – ואפילו היה רמז לזה בתוך העטיפה.