Uphill Battle – Wreck Of Nerves

26/03/04
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. Self Inflicted
  2. Tear Everything Down
  3. Lingering Existence
  4. Another Step
  5. Wreck Of Nerves
  6. Shifting Pain
  7. Thresh Hold
  8. Breaking Down
  9. Cross Hatching
  10. Still Born
  11. Conceptual Frame

שנתיים אחרי אלבום הבכורה המוערך שהוחתם ע"י Relapse, מוציאים החבר'ה הצעירים מקליפורניה LP חדש, גם כן ברילפס, והפעם נראה שהם הרבה יותר מוכנים לפרוץ קדימה. אחרי כמה סיבובי-הופעות ארוכים בארה"ב עם אחיותיה ללייבל Mastodon, Cephalic Carnage ,Burnt By The Sun ו-Origin, התפנו Uphill Battle לכתוב את הדיסק החדש, שנשמע לפרקים כתערובת מנצחת של כל הלהקות הנ"ל, ואפילו מעט Dysrhythmia פה ושם. בסוף היום, כשהמגאזין Terrorizer מכנה את הלהקה שלך "הדבר הבא" ו"התערובת המושלמת בין Slayer ל-Converge", ותוך כדי מפנק אותך בציון גבוה, אתה יודע שאתה נמצא בדרך הנכונה.

ובכן, מה יש לנו כאן? כמה חבר'ה צעירים מקליפורניה שהקימו ב-1999, את הלהקה הזאת כהרכב-צד שבמהרה תפסה את מלוא תשומת-הלב על-פני שאר הלהקות האזוטריות שמהן הגיעו חברי-הלהקה (Eat Shit and Die, Fields of Fire, Annihilation Time לכל המעונין לדעת). מאז הם הספיקו לשנות שם (מ-Crawlspace), להוציא כמה דמואים בהפקה עצמית ובאיכות כמעט-מזעזעת ובעיקר להחליף חברי להקה בקצב מרשים. שום-דבר שהעולם לא ראה עד-כה.

אז הגיע ה-LP הראשון, ואז הגיעה Relapse ופתאום הכל השתנה. דיסק-הבכורה הופץ ונמכר בצורה יפה, והיה שילוב מעניין בין גריינדקור והארדקור יותר אינטנסיבי ו-וואקלז שלקוחים מעולם ה-Noise, אבל למרות הכל, Uphill Battle לא נחשבו ל"דבר הבא" בתחום, או למשהו ממש מיוחד. אך חברי הלהקה לא אמרו נואש, ואחרי שנתיים שיחררו את Wreck of nerves, ה-LP החדש של הלהקה.

זה לא ש-Wreck of nerves דיסק מהפכני, כי הוא לא, ובכ"ז הדיסק החדש של Uphill Battle נותן בראש כמו ששום דיסק לא נתן כבר הרבה זמן. כש-Matt Bayles (שבשנה האחרונה נהיה בן-בית ברילפס), מפיק לך את הדיסק ו-Scott Hull (שהוא פיג דיסטרוייר) עושה לך מאסטר, אתה יודע שאתה תקבל מוצר עם סאונד מפוצץ, וככה באמת הדיסק נשמע: כמו כל מה שדיסק-הבכורה שלהם היה יכול להיות, רק הרבה יותר טוב.

האחידות המוזיקלית שעוטפת את הדיסק הזה ראויה לציון, וגורמת לאוהבי הסגנון להתאהב בדיסק הזה מיידית. מלבד אותה אחידות, האלבום הרבה יותר 'טכני' מקודמו (Another Step לפרקים נשמע כמו הזיה מוזיקלית מהפטריות שסוטי-המין מדיסרית'מיה אוכלים), ובנוסף הרבה יותר אווירתי. לצד קטעי הגריינד המפלצתיים, מצליחים Uphill Battle לשלב מגוון קטעים מלודיים דיסוננטיים (Shifting Pain טראק הזוי לחלוטין), שמוסיפים המון גוון וייחוד לדיסק הזה על-פני קודמיו.

וכמובן, כמו כל להקה שמוחתמת ב-Relapse, אי-אפשר שלא לפזר על כמה שהמתופף מעולה ומדהים, ושהטאץ' שלו מוסיף כ"כ הרבה למוזיקה. בניגוד לכלכך הרבה להקות בסגנון הזה, מצליח המתופף, Danny Walker, לשמור על קו מאוד מגוון ומעניין ולא נדחק מאחורי המוזיקה כמכתיב-קצב בלבד, אלא משמש ככלי מוזיקלי לכל דבר, וממש לכמה רגעים נדמה כאילו המתופף של Mastodon החליט לנגן קצת גריינדקור (אבל ממש לכמה רגעים). עוד נקודה ראויה לציון היא עבודת-השירה שסובבת את הדיסק הזה: כמעט אין חלק שלא מכוסה בכמה שכבות של שירה (דבר שאישית אהוב עלי), וכל-אחד מהנגנים בלהקה תורם חלק אינטגרלי ומוסיף את הממד המיוחד שלו לעבודת-השירה.

Uphill Battle בקלות נופלים תחת הקטגוריה "לא להקה לכל-אחד", ומצד שני, הדיסק החדש מתאפיין בקו כלכך אחיד שישר מהתחלה הוא יצור רגשות אהבה/שנאה אצל המאזין, תלוי בהעדפותיו המוזיקליות. חובבי הז'אנר, וכל מי שמתעניין ב"צורות מודרניות של מוזיקה כבדה" יכולים למצוא את עצמם מתאהבים בדיסק הזה, וזורמים דרכו מהתחלה ועד הסוף.