Welkin – The Origin

יש משהו בבלגיה שגורם לאנשים לעשות דת' מטאל משובח. יכול להיות שזה משהו שמכניסים להם במים או באויר הבלגי הצלול, אין לי שמץ של מושג, אבל משום מה יוצאות מהמדינה המערב-אירופאית הזו המון להקות דת' מטאל שבולטות הרבה מעל לממוצע. בשטח הגריינד יש לנו את Leng T'che, Agathocles ואת Aborted המוקדמים. בתחום הברוטאל יש את Emeth והתקופות המאוחרות יותר של Aborted, ולמי שמחפש דברים יותר מלודיים או פרוגרסיביים, יכול להנות במיוחד מלהקות כמו Herfst, Axamenta, ו-In-Quest, שלמרות שהן אינן מוכרות למדי, יוצרות מוזיקה איכותית, באחריות.

יש את כל הנ'ל, ויש את Welkin. Welkin אכן מגיעים מבלגיה כמו כל שאר הלהקות שציינתי, והם אכן עושים דת' מטאל – אמנם צורה די מוזרה שלו, אבל עדיין דת' מטאל – אבל אל תחשבו ששני אלה אוטומטית הופכים אותה ללהקה מצוינת. הם הוציאו אלבום לא רע בשנת 2002 בשם Angel Inside, ועכשיו, חמש שנים אחר כך, הם חוזרים עם The_Origin, אלבום שני במספר דרך חברת Shiver Records הבלגית, שמכל אספקט אפשרי מהווה צעד אחורה יותר מאשר קדימה. טוב, אולי חוץ מהעטיפה, שנראית מעולה.

הדבר הראשון שמבחינים בו, היא ההפקה הזוועתית. ההקלטה שטחית וחסרים בה העומק והעוצמה שדרושים כדי שאלבום דת' מטאל ישמע בועט ומפוצץ כמו שצריך. הגיטרות עוד נשמעות סביר, אבל הבאס נשמע כל כך נורא שזה כואב לי אישית בתור באסיסט. קשה לי למצוא מטאפורה שתעביר היטב את הסאונד הזוועתי של הבאס באלבום הזה – אני מתאר לעצמי שככה הייתה נשמעת צפרדע כשנעל צבאית דורכת עליה. ולכל הסיפור בכלל לא עוזרת העובדה שהמיקס מאוד לא מאוזן, כמעט בכוונה. כך נוצר מצב שגיטרת הבאס נמצאת הרבה יותר מדי גבוה במיקס לכל אורך האלבום, וכאמור, הסאונד של הבאס נוראי עד שהייתי מעדיף שלא לשמוע אותו בכלל. גם הקלטת התופים לא משהו בכלל: לכל המצילות יש כמעט סאונד זהה לחלוטין ותופי הבאס נשמעים כמו מכונת כתיבה, שזה אף פעם לא דבר טוב.

המוזיקה עצמה היא דת' מטאל קלאסי בשילוב עם מעט אלמנטים השאולים מעולם ההארדקור (זכר לגלגול הראשוני של הלהקה כלהקת הארדקור לכל דבר), מה שיוצר שילוב קצת הזוי שלא מתערבב כל כך טוב. מצד אחד יש לנו דת' מטאל מסורתי פחות או יותר, עם ריפים שמזכירים מאוד את Morbid Angel, אבל ברקע הסולן שואג בחלק לא קטן מן הזמן שאגות הארדקור, שפשוט לא משתלבות משהו עם המוזיקה. מהצד השני, יש לנו הארדקור מעורב בדת' מטאל, מה שבדרך כלל יוצר גריינדקור, אבל הפעם יצר מן יצור-כלאיים ביזארי, שלא ממש מצליח לשלב בין התכונות הטובות של שני הז'אנרים.

הריפים עצמם נעים רוב הזמן בסביבות הבינוני המייגע, אם כי מעט מהם הצליחו לפרוץ את מחסום השמע ולמשוך את תשומת ליבי אליהם, כמו לדוגמה הריף המצויין בסוף השיר השלישי, Downfall, ואחד מאלה שבאמצע השיר השביעי, Heartstorm. אבל כמו שאומרים, זה too little too late, למרות שאני בטוח שעם הקלטה והפקה טובה יותר ריפים אחרים היו מתבלטים גם הם, שכן כמו שאמרתי כבר מקודם, לסאונד של האלבום חסר את ה-Edge, העוצמה והכוח שכל כך הכרחיים בדת' מטאל. אני בטוח שבתוספת של עוד כמה מאות יורו הלהקה הייתה יכולה למצוא אולפן, טכנאים ומפיק הרבה יותר טובים, מה שהיה מעלה את רמת האלבום בדרגה אחת לפחות.

אפילו הופעת אורח של סולן-העל הבלגי סוון דה קלווה (שנראה כי אלבום כבר לא נחשב לאלבום אם סוון לא לוקח בו חלק בצורה כלשהי) בשיר השני, Chapters, לא מצליחה לרומם את האלבום במיוחד, שכן סולן הלהקה, דמיס, גם ככה מחקה את סוון רוב הזמן ומסוגל לבצע את רוב הקולות שסוון כל-כך מזוהה איתם, כך שהופעת האורח שלו קצת סתמית אחרי הכל. בסופו של דבר, רוב האלבום נשמע כמו השיר הזה: מספר רעיונות נחמדים בביצוע די סתמי, כמה רעיונות שלא בדיוק עובדים, ובסך-הכל, הרגשה די בינונית וסתמית שמנעה ממני הנאה מהאלבום.