Whitechapel – A New Era of Corruption

אנו נמצאים באמצע שנות התשעים, לקראת שנות האלפיים. להקות שונות ברחבי העולם כמו Hatebreed, Abscess, או אפילו Frontside מפולין, מתחילות לחשוף אותנו לסגנון מוזיקה חדש, המשלב אלמנטים של מטאלקור, ביחד עם הדת' המסורתי. חובבי מטאל שונים ברחבי העולם, יגיבו בהתחלה באהדה מתונה כלפי הסגנון החדש (שלימים נקרא "דת'קור"). כמה שנים לאחר מכן יצוצו להן מספר להקות טובות בז'אנר המתפתח כדוגמת Caliban, Heaven Shall Burn, ושות'. כעת אנחנו קופצים לתחילת שנות האלפיים. על פני המים מתחילות לצוף עשרות להקות חדשות שרוצות לנצל את "חמש דקות התהילה" של הדת'קור. ולצערי ככה גם הם נשמעות. מטאליסטים וותיקים רבים שבתחילה אולי התלהבו מהסגנון, יביעו כעת זלזול ואף שאט נפש מהדת'קור, וכינויי גנאי רבים יתחילו לצוץ על הסגנון (בעיקר בקרב אנשי ה"אולדסקול", אך לא רק), כאשר "זבל ממסוחר" הוא הנחמד שבהם. יש בנינו כאלו שיגידו כי Whitechapel היא אחת מאותן להקות. אך מי שמשייך את הלהקה הזאת לקבוצה הנ"ל, טועה טעות מרה שמקורה בבורות חמורה, או עקב תיוג אוטומטי שגוי שהדת'קור סיגל לעצמו בעשור האחרון. Whitechapel היא אחת מיחידי סגולה בתחום הדת'קור שהצליחה בזמן מצומצם יחסית, להוכיח כי היא לא "עוד אחת", אלא "האחת". מקורה של הלהקה הוא במדינת קנסי בארצות הברית, ותחילת פעולתה הייתה ממש לא מזמן, לפני ארבע שנים בלבד. אז לאחר שהוציאו שני אלבומים בהם נחשפנו במקצת ליכולתם הגבוהה של החבר'ה האלו, הם הגיעו יחסית בזריזות אל האלבום שללא ספק יהיה ה"מאסטרפיס" שלהם – A New Era of Corruption.

כבר בשיר הראשון מבינים את גדולתה של הלהקה. Devolver זורק לנו בפנים את כל מה שהאלבום הזה עומד להכיל – "ברייקים" מקוריים (לא השבירות המאוסות הרגילות בהן מתאפיין הסגנון), סולן בעל יכולות ווקאליות מהשורה העליונה במטאל העולמי, ועבודת תופים יוצאת מן הכלל. לאחר יריית הפתיחה העוצמתית של האלבום, מגיע Breeding Violence, אשר כשמו כן הוא – מביא לנו אלימות חסרת מעצורים ומשובחת להפליא, מה שמעביר אותנו אל השיר הבא באלבום – The Darkest Day Of Man. לשיר שוחרר גם קליפ נחמד שמוסיף לאווירה הכבידה שלו. חפשו אותו ברשת.

ב-End Of Flesh, אנו נחשפים לצד הטכני של החבורה הזאת. כאן אולי נכון לציין את העובדה כי הלהקה עובדת עם שלושה גיטריסטים, דבר שהוא יחסית נדיר. זה לא פשוט לכתוב חומרים לשלושה גיטרות שינגנו בו זמנית, אבל עם השילובים הטכניים של הלהקה, והעובדה שיש קטעים של שבירות בהם כל גיטרה עושה משהו שונה לגמריי ובכל זאת הכל משתלב – לפי דעתי הדבר מוסיף רבות לעיצוב המוזיקה שלהם. Prayer Of Mockery ו-Murder Sermon, הם שני שירים שפשוט נוצרו בשביל לתת בראש, ו-Necromechanical, מבהיר לנו סופית שקווין ליין על עמדת התופים יודע לעשות הרבה יותר מאשר את ה"בלאסט ביט" הסטנדרטי של הדת'קור. אם הייתה לי אפשרות, הייתי מתייג את פיל בוזמן כאחד הנגנים בלהקה. הבחור הזה פשוט מנגן על מיתרי הקול שלו כאילו היו אפקטים שמשתנים בלחיצת כפתור. בין אם זה גראולי ה"עוגיפלצת" הכבדים שלו, או אם זה הסקרימים של המטאלקור, ואפילו שירה צווחנית ומחוספסת שמזכירה בלאק מטאל – את הכל הוא עושה, ועושה טוב. וכך גם נסגר האלבום עם שיר הבונוס Animus, שמסתיים בגראול עמוק במיוחד שמותיר טעם של עוד מהסולן המוכשר הזה, ומכל חברי הלהקה שלו.

אילו היה דבר שנקרא ברוטאל דת'קור, Whitechapel ללא ספק היו מתברגים בקטגוריה הזו. עם הפקה מדוקדקת ללא רבב, כתיבה חדה ונוגעת של הליריקה (שבחרתי לא לעסוק בה בביקורת הזאת בשביל לא להלאות אתכם יתר על המידה), וגל סוחף של עוצמתיות ומוזיקה קיצונית ומשובחת – באמת קשה לבקש יותר מן האלבום השלישי של הלהקה המצוינת הזו. אילו בכל זאת הייתי מנסה למצוא נקודה שלילית באלבום, הייתי אולי מתייחס לעובדה שאחרי מספר שמיעות האלבום עלול להישמע מונוטוני במקצת, אבל העובדה הזאת באמת מתגמדת לאור כל שאר הדברים הטובים שבאלבום. נותר רק לקוות שבז'אנר שנחשב על-ידי רבים למאוס כל כך, יופיעו עוד יחידי סגולה איכותיים כמו Whitechapel, והאלבום הזה יסמל את תחילתה של ידידות מופלאה. או בעצם, בואו נקרא לזה איך שהם בעצמם בחרו לקרוא לזה – A New Era of Corruption, או בעברית פשוטה – עידן חדש של שחיתות.