Dark Tranquility – Endtime Signals

יש משהו מאד מפכח בלשמוע את אלבומה ה-14 (!) של Dark Tranquility – פחות או יותר השורדת האחרונה של הדת' המלודי השבדי מהגל השני. בדומה לאחותה In Flames, ויש לומר להבדיל מהדודות הרוגזות שלה Dismember, At the Gates ו-Entombed, גם Dark Tranquility ידעה שינויים רבים לאורך הקריירה שלה. מסאונד גות'נברגי פראי ורותח ב-Skydancer דרך התעצבות מוסיקלית מכוננת שיצרה יצירות מופת כמו The Gallery ו-The Minds’ I, אל תוך התקופה בה ה-Gothic Metal התערבב להם ב-DNA החל עם Projector האמיץ וכלה ב-Haven הבטוח יותר. אבל ב-20 ומשהו השנים האחרונות, Dark Tranquility הגיעו לסוג מסוים של נחלה מוסיקלית. Damage Done היה סנונית ראשונה של התעצבות מוסיקלית סופית ובאלבומים שהמשיכו לאחריו, כמו Character המצוין ו-Fiction עמוס הלהיטים, הסאונד שלהם הפך למשהו קבוע, ידוע ומוחלט.

נכון, היו שינויים פה ושם מאז, במיוחד ברמת הכתיבה שידעה עליות ומורדות. We Are the Void היה חלש מקודמיו אבל Atoma החזיר את כתר המלכות החגיגי של הז'אנר לראשיהם.

אבל אז הגיעה הקורונה והתעשייה כולה הזדעזעה עד עמקי נשמתה. פתאום ללכת על בטוח היה ממש לא בטוח וזה גרם ללהקות להתפרק, להתמוסס, לפטר נגנים, לגייס נגנים ולעתים גם להיפרד מהם בכאב לב כשהם הלכו לעולמם. שנת 2020 הייתה שנה מכוננת במטאל העולמי כאשר תעשיית המוסיקה ניסתה להתאפס ולמצוא את עצמה ובמיוחד את האמצעים להמשך פרנסתה, ללא הרבה פתרונות קסם.  רק אחרי שהרעה החולה הזו חלפה נדמה היה שיש סוג של נחמה, מוסיקלית ותעסוקתית, למרבית להקות המטאל הותיקות. בסופו של דבר, אלה אשר קוראים בין השורות יודעים של-Dark Tranquility היה עשור וקצת קשוחים במיוחד, החל בטורים שהתבטלו ובירידת מכירות דרסטית בעקבות שווקי הסטרימינג ששינו את הפרנסה ממוסיקת שוליים בסקנדינביה, וכלה בצמצום זמן הבמה שלהם בסיבובי הופעות באירופה ובאמריקה. אפשר לומר, במונחים של ספורט, ש-Dark Tranquility קצת ירדו ליגה ולא באשמתם לגמרי. עד שמסתכלים על אלבומם הקודם Moment.

Moment היה אלבום שנוצר עם המון חבלי לידה: הוא שוחרר בלי קידום, בלי אמצעי לאחוז בחזרה במושכות הכרכרה המידרדרת ועוד בשיא המגיפה העולמית. העובדה שהוא נשען הרבה יותר על הסגנון שהם פיתחו בסוף הניינטיז מ-Projector ואילך ולא על הקרקע היציבה שהייתה להם באמצע שנות ה-2000 ואילך אמרה רבות על הבחירה של הלהקה לשנות כיוון ולמצוא משהו מסוים שירגש אותם ויאפשר להם להמשיך ליצור מוסיקה ביחד באופן שיכבד אותם גם כנגנים, גם כאומנים, וגם כאנשי מלאכה. הגיטריסט המרכזי של הלהקה Niklas Sundin עזב אותה לאנחות והוחלף בגיטריסט המוכשר של Andromeda, אדון בשם Johan Reinholdz. למרות ש-Reinholdz בהחלט הבין את הכיוונים המוסיקליים שהלהקה שאפה להגיע אליהם, בלי הריפים והמלודיות המפורסמות של Sundin זה הרגיש כמו שירים שנשארו במגירה מתקופות קודמות והורכבו יחדיו בכדי לכפר על אובדן הכותב המרכזי הקודם.

אז הגיעה שנת 2022 וההרכב המשיך להתחלף: גם הרית'ם-סקשן של הלהקה התחלף לאחר תקופה לא מבוטלת ובעוד שאף אחד מהנגנים שעזבו לא היו מההרכב המייסד, אפשר בקלות לומר שמשהו לא טוב עובר על המחנה של Dark Tranquility. ועכשיו, אחרי תמורות רבות בעולם, אנחנו מוצאים את עצמנו עם אלבומה החדש Endtime Signals. כאן הלהקה עשתה מעשה חכם. היא שילבה את האלמנטים הגותיים והמלנכוליים שאפיינו את האלבום הקודם וערבבה אותם עם המלודיה והמורכבות של אלבומים קודמים כמו Atoma. נדמה ש-Dark Tranquility פוצחת בגישוש לתקופה חדשה בקריירה שלה, רביעית במספר אם תרצו, של שעטנז הרגעים של תקופת הביניים מסוף הניינטיז ביחד עם האלבומים היציבים והמעולים של שנות ה-2000. כאשר הלהקה נמצאת עם כל כך הרבה אלבומים באמתחתה, זה כמעט מובן שיהיה רצון להמציא את עצמם מחדש ובעוד ש-Moment היה, לטעמי לפחות, התרחקות גדולה מדי מהסגנון שהתעצב סביבם, נראה ש-Endtime Signals חוזר מרכזה.

רוב ז'אנר הדת' מטאל המלודי נצבע כולו בצבעים מלנכוליים בשנים האחרונות מאז שעיקרו החל לפרוח בעיקר בפינלנד בעוד שבשבדיה שהמציאה את הז'אנר כמעט וזנחו אותו לחלוטין. הרכבים יקרים כמו Insomnium, Omnium Gatherum ולאחרונה גם Wolfheart שינו את גבולות הז'אנר וקירבו אותו ל-Doom Metal, לא מעט כפי ש-Dark Tranquility בעצמם עשו לפני איזה 25 שנים. אז נכון עשו Dark Tranquility שהחליטו להשאיר את האלמנטים ולחבק אותם הכי חזק שהם רק יכולים.

לזכרוני אין עוד אלבום של Dark Tranquility עם כל כך הרבה שירה נקייה. בתור הבייבי של Mikael Stanne שנותר הקברניט האחרון של ספינה שלא הוא זכה להשיט בתחילת הדרך, אני שמח שהוא מוצא את הרכב הבית שלו בנקודת אמצע נוחה בין The Halo Effect, שלקחה ממנו כנראה הרבה תשומת לב בעבר, ו-Cemetery Skyline הטרייה שמנסה להיות ה-Sentenced החדשה בתעשיית המטאל כשהיא ממלאה משבצת חשובה וריקה. אבל זה בעיקר משאיר Endtime Signals כנקודת אמצע חיובית אך ריקה מחדשנות אמיתית, מלבד השינוי הדרסטי בסגנון הכתיבה בשל חילוף הגיטריסטים והכותבים המרכזיים.

לאלה שמחפשים פה את Dark Tranquility הקלאסית, אני חושב ש-Enforced Perspective ו-Unforgivable הם השירים שיכולים לככב להם בקלות ברשימות ההאזנה. אלו הם שירים מהירים באופן יחסי ללהקה ולאלבום. עבור אלו שדווקא מעדיפים לעודד את התחושה ההמנונית שהתבשלה לה בנבכי ליבה של Dark Tranquility בעשורים האחרונים, חצי מהשירים פה יכולים להפוך ל-Misery’s Crown החדש של ההרכב (אם כי, שוב, בהעדרו של Sundin, זה מרגיש ליגה מתחת). הבעיה היא שהתרגלנו כבר מהלהקה לריליסים יציבים, איכותיים ונשכניים. אני חושש שלמרות השירים הטובים ביותר כאן, כמו אלו שצוינו לעיל ביחד עם The Last Imagination ו-A Bleaker Sun – שירים שבהחלט מורכבים מהפוטנציאל של להיטים עכשוויים ברפרוטאר הלהקה (אבל ממש לא Punish My Heaven. אפילו לא Where Death is Most Alive), האלבום הזה ייזכר כיותר טוב מקודמו אבל כאלבום שישכח ברגע שהבא יבקר אותנו (במידה וזו אינה שירת הברבור של ההרכב).

בשורה התחתונה, יש תחושה מבשרת רעות שהשיא של Dark Tranquility הרבה מאחורינו וגם אם אנחנו מאד נהנים מהתוצרים החדשים שלהם, הם מרגישים כמו צל חיוור של מה שהלהקה הייתה בעבר. עם זאת, גם כאשר Dark Tranquility משחררים אלבום בינוני, אנחנו עדיין מדברים על אלבום שהרבה יותר טוב מרוב מה שיוצא בשוק בימינו.