Entombed – Sons Of Satan Praise The Lord

אינטומבד, הלהקה שפחות או יותר המציאה את הדת' מטאל השוודי, נוסדה לפני 15 שנה, וכבר מימיה המוקדמים היתה לה משיכה מיוחדת לגרסאות כיסוי. במשך השנים ביצעו אינטומבד 27 גרסאות כיסוי באלבומיהם וקצרי-הנגן השונים, וכמו כן גם מספר גרסאות כיסוי שלא הוקלטו לעולם, ונשמרו להופעות בלבד למשל Antichrist של Slayer Sons of Satan Praise The Lord מרכז בתוכו, על גבי שני תקליטורים, את כל עשרים ושבעת שירי הכיסוי שהקליטו אינטומבד במשך 15 השנים שהלהקה קיימת.

האלבום מספק השקפה רטרוספקטיבית חדשה ומעניינת על קריירת הלהקה, מכיוון שבעוד שבתחומי ז'אנר המטאל שינתה הלהקה את סגנונה במידה ניכרת ביותר מדת' מטאל טהור בימיה הראשונים למטאל יותר פשוט, (אשר מתקרב יותר לט'ראש בימים אלו בעיקר באלבום הנוכחי), הם מקנים לכל שיר את הסאונד הייחודי שלהם, וניתן לשמוע שבעצם המוזיקה של אינטומבד נשארת תמיד אגרסיבית ביותר, או במינוח המקומי, שגם מתאים ביותר לתיאור הסאונד הכללי של אינטומבד, הם "שוברים" ללא הפסקה.

עובדה זו מקבלת ביטוי משמעותי בעיקר בזכות המגוון הרחב של סוגי השירים באלבום: אינטומבד עושים גרסאות כיסוי להכל חוץ ממינסטרים בוטה, כלומר הכל, משירים מסורתיים שהמקור שלהם לא ידוע, כגון Amazing Grace, או נעימות סרטי אימה (Hellraiser), ועד מטאל כגון S.O.D, Venom ועוד.
כצפוי ממגוון כזה , האלבום מכיל הרבה שירים מהירים לצד לא מעט שירים מתונים יותר, והוא מציג חומר מוזיקלי רב שבאלבומיהם הרגילים לא היינו שמועים שום דבר כמותו.
(שירים אלו הם בד"כ השירים שהתפרסמו בקצרי הנגן של הלהקה, או כשירי בונוס בגרסאות מסויומות של אלבומי הלהקה). דוגמה לכך ניתן לשמוע בשיר Some Velvet Morning (במקור של Lee Hazelwood), אשר מכיל, לראשונה בתולדות אינטומבד, קטעי שירה נשיים! התדהמה אולי לא תהיה מובנת למי שאינו מכיר את הלהקה, אך העיקרון העומד מאחורי רגש זה הוא העובדה שאינטומבד, להקה שתמיד היתה מרוכזת בעוצמה ובסאונד "בהמה" חייתי רועש, ובעיקר מהיר (פרט לאלבומם המשונה Same Difference משנת 1998), הם האחרונים שהייתי מצפה מהם אי פעם לשלב אלמנטים כגון שירה נשית איטית במוזיקה שלהם. אך יאמר לזכותם שהשילוב, מוזר ככל שהוא נשמע, יוצא די טוב, והוא מספק שילוב בין אלמנטים אינטומבדיים מסורתיים ואהובים לקצת דברים חדשים, מה שבהחלט עלול להתאים למעריץ של הלהקה. עוד דוגמה לשילוב של אלמנטים זרים במוסיקה נשמעת בשיר Albino Flogged In Black (במקור של Stillborn), אשר משלב – גם, לראשונה – שירה נקייה, כלומר, ללא צרחות וללא כלום. אותה תדהמה, המבוססת על אותו רגש, מכה בי שוב.
כמו כן איני בטוח אפילו אם זהו LG, הסולן שלהם, או מישהו אחר. אין דרך לדעת, מכיוון ש-LG לא נשמע לעולם עושה שירה נקייה באינטומבד.

שירי המטאל אותם מכסים אינטומבד באלבום זה נשמעים מקצועיים ומעולים, כאילו נכתבו על ידי הלהקה בעצמה. עובדה זו אינה מפתיעה, מכיוון שאלו בדיוק הלהקות אשר עליהן מבססים אינטומבד את סגנונם בימים אלו, ובמידה מסוימת מאז ומתמיד. גרסאות הכיסוי המדהימות באמת לשירי מטאל הן הגרסאות לשיריהם של S.O.D, Repulsion ו- MC5. אך מה שבאמת מדהים באלבום זה גרסאות הכיסוי של שירי פאנק/רוק פשוטים אשר נעשו כבדים כל כך עד שלא תזהו אותם בכלל. בראש ובראשונה, Hollywood babylon של The Misfits. עד כמה שאני מחבב את המיספיטס, ואני מחבב אותם מאד, גירסתם המקורית של השיר לא מגיעה לקרסוליה של הגרסה האינטומבדית. הגרסה המקורית לוקה בבס חזק מדי ובשירה רגועה מדי, מה שגורם לכך שהשיר הוא למעשה החמצה מדהימה, שכן הוא היה יכול כבר במקור – אם המיספיטס היו מכניסים את הדיסטורשן המתאים, אשר לא היה חדש להם, ואם היו מחליפים סולן – להשמע כמו שיר הפאנק התוקפני העצבני והמטורף אליו הפכו אותו אינטומבד. אינטומבד ממשיכים בשיר זה היכן שמטאליקה עצרו, בגרסאות המטאל הפושרות שלהם ל-Last Caress ו-Green Hell של המיספיטס. הגיטרות מעובדות מפאנק למטאל בדיוק באותה צורה, אך עם הסאונד
שלהם, והשירה אמנם לא משתווה לשירתו של הטפילד האלוהי (לשעבר), אך בהחלט עולה פי כמה וכמה על זו של גלן דאנציג, כך שנוצרת פה גירסת מטאל בלתי מתפשרת לאחת מלהקות הפאנק המקסימות בכל הזמנים. עוד גרסאות גדולות לשירי רוק קטנים הן God of Thunder של Kiss, שאמנם לא קולע לטעמי, אך הוא עדיין חביב עליי הרבה יותר מהמקור. וגם, The Ballad of Hollis Brown של בוב דילן, משיר רוק ישן וחביב, למפלצת פאנק/מטאל רוויות דיסטורשן ועוצמה.

אך למרבה הצער, עם כל היופי שבו, חוטא האלבום גם בלא מעט שירים משעממים או אפילו מעצבנים, אשר עם כל הרצון הטוב, לא רק שאינם טובים מלכתחילה, אלא שגם לא נועדו לכך שתכסה אותם מפלצת כבדה כמו אינטומבד. לדוגמא: Something I Learnt Today של Husker Du, שאומנם מקבל את האופי הכבד, אך הריפים שבו אינם משתלבים
טוב, לא עם הדיסטורשן הכבד, ולא עם מגמת האלבום כולו, שהיא בעצם גם מגמתה של הלהקה.

האלבום מאורגן טוב מאוד, אך הוא לוקה במחלתם של אלבומים כפולים רבים, והיא שהדיסק הראשון טוב משמעותית מהדיסק השני. כמו כן, למרות שכל השירים, לא משנה כיצד נשמעו במקור, מקבלים את הסאונד של אינטומבד, הם בכל זאת מרקעים מוזיקליים שונים, ועל כן לא יכולים להתאים כולם גם לטעמו של המעריץ הגדול ביותר של הלהקה. כך נוצר מצב חדש באלבומיהם של אינטומבד, שמתבטא בהרבה עליות וירידות, בעוד שבהוצאותיהם הקודמות האלבום כולו היה באותה רמה פחות או יותר (שלא לדבר על העובדה שברוב אלבומיהם הקודמים השירים רוויי ווריאציות שונות על אותו ריף), וההחלטה אם האלבום כולו טוב או לא היתה תלויה בטעמו האישי של המאזין.

בקיצור, האם האלבום הזה שווה קנייה או לא? בדיקה קצרה של חנויות רשת שונות העלתה יתרון נוסף של אלבום זה והוא שלמרות היותו אלבום כפול, הוא עולה כמו אלבום בודד. אם האלבום היה במחיר של אלבום כפול, הוא אינו היה שווה קנייה , לא עם כמות השירים הלא-מוצלחים שיש בו. אבל לאור הנסיבות, ולאור הרמה המדהימה בה מבוצעים השירים הטובים, יש כאן אלבום שהוא מסוג האלבומים שגם אם שמיעה שלו תבוא אחת לחצי שנה בערך, הוא בהחלט משהו ששווה שיהיה בבית, לרגעים שבהם אפשר ליהנות ממנו, כי גרסאות הכיסוי המיוחדות באמת כאן הן משהו שלא כדאי לוותר עליו.