Haken – Virus

למרות שמו, יותר משהוא מהווה ביטוי של רוח התקופה, הצייטגייסט, מבטא "Virus", אלבומה השישי של להקת הפרוג הבריטית Haken, ביטוי של העידן הגיאולוגי שבו מצויות לא מעט להקות מז'אנר זה. בעידן גיאולוגי זה, חיים בשלווה זה לצד זה הריפים הברוטאליים והלעתים כאוטיים של הדג'נט, ומלודיות פייסניות שלא חוששות להיות קליטות.

"Affinity", אלבומה הרביעי של הלהקה מ-2016, הוא קו פרשת המים שבו ניתן היה להבחין בבירור בשינוי אזימוט. לאחר שלושה אלבומים של פרוג מלודי ועשיר מוזיקלית עם השפעות ברורות של Dream Theater, הקליטו "הייקן" אלבום, שבו זנחו מעט את ה"אבות המייסדים" של הז'אנר, לטובת סאונד עדכני יותר, ושבו גיטרות 8 מיתרים נתנו את הטון.

למרות אותה מוטציה סגנונית, כמה אלמנטים נותרו בכל זאת על מכונם. אלמנטים אלה, שעברו בתורשה מאלבום לאלבום, הם בראש ובראשונה מחויבות אמנותית ליצירות שנסובות סביב ציר עלילה מרכזי (aka אלבום קונספט), קולו הגבוה של הסולן רוס ג'נינגס, ועיסוק אינטנסיבי בעולם הנפש בכלל ובמפחי נפש בפרט.

האלמנט האחרון, הצצה מיקרוסקופית וחודרנית לנעשה במחלקה סגורה, מהווה נקודת ממשק בין האלבום הקודם, "Vector", לבין האלבום החדש, "Virus"; בין האלבום החמישי במספר, שכתמי רורשאך עיטרו את עטיפתו האדומה, לבין האלבום השישי, שהצבע הצהוב של עטיפתו מרמז אולי על כך שסערת הנפש של גיבור האלבום מ-2018 התפשטה לכל עבר והפכה נחלת הכלל.

וכך, רצועת הפתיחה של "Virus","Prosthetic" , ממשיכה מהנקודה שבה הפסיק "Vector". "הייקן" ניצבים מאחורי דלתה המאובטחת היטב של המחלקה הסגורה ופורצים אותה עם טכניקה ש-Fear Factory כה היטיבו לפתח: ריפים קצובים ותיפוף חזק במיוחד של ריימונד הרן. לאחר נפילת דלת הפלדה, ג'נינגס מסתער קדימה כשמאחוריו קולות רקע סימפוניים בסגנון דווין טאונסנד.

אנו שבים לאווירת "קן הקוקייה" ומוצאים את הפציינט, קורבנו של ה"רופא הטוב" ד"ר רקס הסדיסטי מהאלבום הקודם, חסר הכרה. על תודעתו המעורפלת ואפופת אדי המורפיום מרמזת שירתו המסונתזת והמונוטונית של ג'נינגס. אולם, הנרקוטיקה ונזעי החשמל שרופאו המרושע מזרים לגופו, לא די בהם כדי למחוק את אישיותו. חרך צר נפתח, ומבעדו חודרים זיכרונות שמעוררים שירי האלבום הקודם. ואם למישהו היה ספק בכך, המילים "Nil by Mouth" ו"רורשאך", מבהירות ש-"Virus" הוא המשכו של "Vector".

האלבום הקודם שימש לפיכך מעין צלחת פטרי ליצירתו של הנגיף, שבאלבום החדש כבר בשל לצאת מבית גידולו ולכבוש את העולם.
כפי שאני מבין את הדברים, הווירוס שנרקח במעבדה של "הייקן" (זמן מה אגב לפני התפרצות המגפה הנוכחית), הוא משל למכלול של תכונות אופי שליליות שזוכות להערצה ולסגידה; נגע חברתי שפושה בכול. את הזיהום הזה, כתם של נפט שמתפשט בלב האנושות, מפיץ הווקטור – אותו אורגניזם שנושא את הווירוס האימתני, כחלק מתוכנית זדונית שרקם מוח מניפולטיבי שמנסה לבסס את שליטתו באמצעות הרס וחורבן. זוהי הפלישה, "Invasion", כשמה של הרצועה השנייה, ששינויי המקצבים שבה מחוללים דרמה של ממש.

הרצועה השלישית, "Carousel", מהווה תוספת חשובה לקטלוג האומנותי של הלהקה. בפתחו של השיר שנמשך כ-10.5 דקות, גיטרת בלוז בסגנון סטיב ואי מזמינה אותנו לעלות לסחרחרה. אנחנו רצים לעבר המתקן, ובוחרים באקראי את אחד מסוסי הפלסטיק היצוק, שחלק מהציפוי שעליו התקלף בשל פגעי הזמן. הסוס קורץ בערמומיות, והסחרחרה התמימה למראה מוליכה אותנו למסע מפותל ולא צפוי, מסע שעובר דרך דג'נט מיד טמפו, אווירה אטמוספרית בסגנון Opeth, וסולואים מלודיים ומושקעים במיוחד של צמד הגיטריסטים צ'רלי גריפית'ס וריצ'ארד הנשל. מי שעושה כאן עבודה מופתית בנוסף לשניים שהוזכרו הוא המתופף הרן, שנשמע דומיננטי יותר מאשר באלבום הקודם. לקראת סוף השיר, הקרוסלה מאטה, ותחושת האקסטזה של הנוסעים מתחלפת בחוסר ביטחון ובספקנות. על רקע קטע של ג'ז קליל ואוורירי, שבו לוקחים את המושכות הבסיסט קונר גרין והמתופף הרן, לופת ג'נינגס בחולמניות את מוט הסוס שעליו הוא רוכב, ותוך שהוא עולה ויורד חליפות, הוא מציג שורה של תהיות פילוסופיות. אלה לא רק שלא זוכות לתשובות סדורות, אלא לג'אם כאוטי עם קלידי המונד, שנותרים עד לסוף השיר. לאחר פריטת טרמולו, הלהקה חוזרת לריף הדג'נט, שמתפקד כמוטיב המרכזי בשיר זה.

בנוסף לחיבור בין "Vector" לבין "Virus", "הייקן" מספקים באלבומם הנוכחי תשובה לשאלה שמעסיקה רבות את מעריצי הלהקה: מיהו אותו מלך מקק, "Cockroach King", גיבור השיר בעל אותו השם מהאלבום ""The Mountain?

פתרון אפשרי למסתורין סביב זהותו וגורלו של השליט פרוק הרגליים מצוי בחמש הרצועות 6-10, שיוצרות יחדיו מיני־יצירה בתוך אלבום, שכשלעצמו יכול להיחשב אלבום קונספט.

כל אחת מרצועות המשנה, שבכולן מופיע המונח "Messiah Complex", תסביך משיחיות, מוסיפה נדבך לסיפור נפילתו של המלך המקק.

אפילו ברצועה הראשונה של המיני־יצירה (שישית במספר באלבום), "Ivory Tower", ניתן להבחין בסימנים ראשונים לקריסת ממלכתו של השליט המניפולטיבי, שתאבונו לניצול הזולת לא יודע שובע. מבוסם משיכרון הכוח שלו עצמו, הוא אינו ער לכך ששלטונו בסכנה.

ב-"A Glutton for Punishment" מתחוור המצב לאשורו והנפילה, שעליה מבשרים הקלידים של דייגו טחיידה, היא מהירה וכואבת.

התעלומה הולכת ונפתרת ברצועה הרביעית בחטיבה זו והתשיעית באלבום, "The Sect". ברצועה קצרה ואקלקטית, דוחסים "הייקן" בקצת יותר מ-120 שניות את שורות הפתיחה האייקוניות של "Cockroach King", מוזיקת ארקייד ובלסט ביטס. באקט נואש ופאתטי, הגיבור שהודח מכיסאו, מקווה שהבעת חרטה תרפא אולי את אחת מכנפיו השבורות.

בסצנה האחרונה והמקברית, "Ectobius Rex", המסך מתרומם על המלך המודח שמתגלה במלוא עליבותו. גופו העגלגל מתנדנד מצד לצד, ובשאריות שלטונו הרקוב הוא מדמיין לראות את ממלכתו החדשה. אך מילות הסיום מפוגגות סופית את אשליית הניצחון. אף שהובס, אנו מתקרבים בחיל ורעדה למי שהיה עד לאחרונה דמות כוחנית ומטילת אימה. אנו מסירים את הכיסוי מעל ראשו ומגלים לתדהמתנו שהמלך, שקפץ ממגדל השן, הוא לא אחר מאשר ד"ר רקס – הפסיכיאטר הכוחני והציני מהאלבום הקודם.

אף שהיא לא קשורה לכאורה לחמשת החלקים שקדמו לה, הרצועה שחותמת את האלבום, "Only Stars", מספרת מה אירע לאחר הסוף, לאחר הסצנה האחרונה. המקק שרוע כעת חסר אונים על גבו. רגליו מפרפרות, ובמאמץ אחרון הוא מנסה להניע את מחושיו, כמו קברניט, שאנשי צוותו נטשו אותו, ושמנסה לנווט את ספינתו שעלתה על שרטון.

"Virus" נופל ברמתו מ-"Vector" ובוודאי שלא מעפיל לפסגה האומנותית ש"הייקן" הגיעו אליה ב-"The Mountain". המגרעה העיקרית שלו לטעמי היא מה שנראה כמו ניסיון מאולץ ומודע מדיי לבנות מיתולוגיה או מורשת על בסיס רפרור לשיר בהא הידיעה של הלהקה. לצד זאת, "Virus" משלים את המהפך שעברה הלהקה ומתווה את הדרך לא רק עבורה אלא גם עבור להקות פרוג אחרות, שתרות אחר הנוסחה המוצלחת שתשלב בין הקלאסיקה לבין המודרנה.