בריטניה היא אולי מדינה שמצטיינת בהנפקת המון להקות רוק ומטאל קלאסיות לאוויר העולם, אבל עושה רושם שפרוגרסיב מטאל אינו הז'אנר השולט שם, מה שדווקא עוזר ל- Hekz הצעירים והאנרגטיים לבלוט. את Hekz אמנם הכרתי ברשת החברתית, ואחר כך הסתבר לי שיש להם כמה וכמה קשרים עם ישראל אך למרות שעדיין "הפריצה הגדולה" עוד לפניהם עושה רושם שמדובר בלהקה מבטיחה במיוחד. הם לא שוכחים מהיכן באו – המוזיקה שלהם נשענת בכבדות על ריפים ורעיונות מהמטאל הקלאסי, אותו הבי מטאל מוכר וטוב שהנחילו לנו Iron Maiden ודומותיהן, אבל זהו רק ה"סטייט אוף מיינד" שהם הולכים לפיו. בעצם, אפשר לומר ש- Hekz עושים כאן ערבוב מסקרן בין אותן קלאסיקות לפרוגרסיב "חכם" אך לא מציק, ואם תוסיפו לכל זה את הקול העבה והמיוחד של Matt Young, שדווקא בוחר לשיר נמוך רוב הזמן ולא לפול לקלישאות פאוור שחוקות מתקבל תוצר מעניין וייחודי בדקויות שלו. למרות שזה רק האלבום השני שלהם (שממשיך את הקו המוזיקלי של הראשון, Tabula Rasa) הוא מאוד מהודק וסגור על עצמו, הן מבחינה הפקתית ומוזיקלית והן מבחינה רעיונית. זו החוזקה הגדולה של הלהקה לדעתי – הם פשוט דילגו על כל השלב של לחפש את עצמם ולהתפזר בין מליון סגנונות אלא מההתחלה הצליחו ליצור משהו שמגדיר אותם, נסיון ששמור בדרך כלל ללהקות ותיקות יותר.

השירים הראשונים מציגים ריפים קליטים וטובים והתווספות הקלידן, שלא היה איתם באלבום הראשון, בהחלט במקום. "Progress & Failure" לדוגמה עמוס במחאתיות שקטה כנגד התנהלות החברה והעולם, המוטיבים החוזרים נתפסים יפה על האוזן אך כשהם מתחילים לשעמם ישנה איזו שבירת משקל פה ושם שמחזירה את העניין. הפזמונים אפיים ועמוסי מקהלות – לא יותר מדי אבל מספיק בשביל להבדיל ולתת דגש לפזמון. "Liberation" הוא כנראה הפייבוריט שלי, במיוחד בזכות הקול הרדיופוני והמדהים של Young, קול בריטון סקסי עשיר ומלא שעוטף אותך, כל כך מיוחד ולא שגרתי בז'אנר שבדרך כלל מקדש זמרים בעלי קול דק וגבוה. וזה לא שהוא לא יכול, מדי פעם הוא משחרר צווחה גבוהה שלא תבייש את גדולי הזמרים בז'אנר (כמו בסוף השיר), וכשזה מגיע, ממש במנות קטנות – זה עוד יותר מרשים. הפזמון העמוס והליין המתמשך נדבקים בקלות, כיף לזמזם את זה יחד איתם. "From Obscurity to Eternity" המהיר מעביר את הזרקור לנגנים המצויינים. הדיוק בחטיבת הקצב, שינויי הדינאמיקה בדיוק כשהם נדרשים, ולצד כל זה – ההתחמקות החוזרת ונשנית מקלישאות, זה מה שהופך את Hekz לאס מנצח מבחינתי. בשיר הזה יש המון דגש על גיטרות שלא נחות לרגע, והוא עמוס בסולואים – מהירים ומרגשים כאחד.

השפעות של פרוג מטאל סטייל Symphony X ניכרות בקטעי האינסטרומנטל בשירים הארוכים יותר ("The Black Hand", "Journey’s End") שלמרות האורך שלהם יש בהם גם הרבה מרווח נשימה וקטעים איטיים. אמנם הדינמיקה של הלהקה מצויינת כשזה מגיע למבנה של השירים, אבל תפקידי השירה, שברובם רפטטיביים לאורך האלבום – פשוט לא מצליחים לסחוב את השירים הארוכים. הרבה פעמים הזמר פשוט חוזר על לחן ליין אחד שוב ושוב. מבחינת מילים, במיוחד בפזמונים (אך גם בחלק מהבתים) השירה כאילו "נתקעת" על תחילת משפט קבועה כשרק הסיומת משתנה. מכיוון שמדובר בזמר מוכשר מאוד עם מנעד רחב ויכולת תיאטרלית במידה היה אפשר להוציא ממנו הרבה יותר – זה הכשל העיקרי של האלבום, מה שגם גורם לעייפות מסויימת כבר באמצעו. "The Left Hand of God" הוא שינוי מרענן – עוגב כנסייתי, שירה מהירה ש"מתאבדת" עליך בתיאום עם האקורדים של הגיטרה במשקל לא שגרתי, אפקטים וסאונדים שמתבלים את הכל, כל אלה מייצרים אווירה מאוד מתוחה ומלחיצה שמצליחה להעיר מאזינים שאולי קצת הלכו לאיבוד בדרך.

למרות השבירות והסי-פארטים, Hekz עדיין מצליחים לשמור על מבנה קלאסי של שיר. יש פזמונים חוזרים, יש ריפים שמובילים את הבתים, בדומה להבי מטאל הישן והטוב. אך הטאצ' האישי שלהם מתבטא בכל מקום, אם אלו קטעים אפיים של קלידים תזמורתיים, או ברייקים בהם רק הזמר והמקהלה נמצאים בפרונט והכלים נכנסים מאוחר יותר, ועל הייחודיות הווקאלית כבר דיברתי. התכנים הפילוסופיים גם הם תורמים לאווירה. בסך הכל Caerus הוא אלבום נהדר שימשיך איתי הלאה, ומעניין אותי לדעת היכן Hekz ימצאו את עצמם עוד כמה שנים קדימה – אם יחליטו לחקור עוד כמה כיוונים חדשים זה עשוי להוסיף עוד עניין לשלדה החזקה שכבר קיימת אצלם ובכל מקרה אין לי ספק שעוד נשמע עליהם.