Impaled Nazarene – Pro Patria Finlandia

ממש שבועות ספורים, ואולי אף פחות, לפני שיצא Impaled Nazarene החדש – נזכרנו לסקר ברוב חכמתנו את הפצצת הבלאק מטאל של 2006 – "למען פינלנד, ארץ-האבות", תרגום ישיר מלטינית עילגת לשמו של אלבומם של החבורה. למה כל כך מאוחר? כי כדי לבחון בזכוכית מגדלת את השינויים התקפים לגבי ההרכב הזה עם כל אלבום (ויש לו, ברוך השם, לא מעט תוצרים מבורכים של בלאק מטאל, ת'ראש/בלאק ואפילו מעט קראסט בפנים – מאז נוסד ב-1990) יש להביט היטב על השינויים הבאים והולכים במוזיקה שלהם עם על כל צעד ושעל.

כמובן, אל תצפו להבדלי ענק למי שלא מכיר את ההרכב הזה, אך בעוד תחילת הקריירה שלהם הייתה בלאק סקנדינבי קודר ומהיר באלבומים כמו Ugra-Karma או Suomi Finland Perkele עד שאחר Nihil ואל תוך שנות ה-2000 התווספו אלמנטים של מטאל שורשי יותר ויותר, ואני מדבר פה על השפעות מ-Motorhead הבולטת היטב, דרך Dark Angel או Slayer וכמובן מעט Bathory כדי לתבל את העניין. לדעתי, ככל שהלהקה משכה יותר ויותר אל כיוון הת'ראש מטאל, גם על גרסתו המלוכלכת והברברית, היא הצליחה להמליך היטב את רעיון השנאה המלוכלכת במוזיקה, מבלי להכנס לדקויות המיותרות של הבלאק מטאל הנורבגי, וחס ושלום ל-"אווירה אפלה וגותית". ממש לא.

Impaled Nazarene הם ההיפוך הגמור של להקות כמו Arcturus או Dimmu Burgir המאוחרת. הם משאירים את ההתחכמות המוזיקלית ואת המלודיה הכובשת בצד – לטובת התפרצויות רועשות וחורכות אוזניים של מטאל קיצוני וכמובן, איך לא, בלתי-מתפשר. הלהקה ידועה היטב בחזון הפרו-פינלנדי שלה. ממזמן עברה את גבול הלאומנות ברוח טובה, מצליחה Impaled Nazarene לקדש את המולדת בשפיכות דמים ובשנאה הנשאבת ממקומות שלישראלי הממוצע אין מושג מאיפה באו.

על מה יש לפינים האלה לכעוס כל כך? על הרוסים ממלחמת העולם השנייה, על אובדן הדרך הלאומית של פינלנד, ועל בחירות ליבן מהמין הנשי – אשר הופכות בשירים שלהם כמובן למושא של לעג והשפלה. מן הסתם הלהקה קיבלה ביקורת קשה על השירים שלה, ולמרבה הפלא במיוחד מבית, אבל זה לא גרם לה להאט או להטות מעט את נושאי השירים. באלבומם האחרון, Pro Partia Finlandia אנחנו חווים שינוי מוזיקלי וטקסטואלי באופן יחסי לאלבומים הקודמים כמו המורשת הנהדרת של The Absence Of War Does Not Mean Peace או All The You Fear המוצלח פחות.

השיר הפותח, "Weapons To Tame A Land" יכול בקלות להוות עילה לתביעה משפטית ארסית במקרה שיבוא איזשהו פרחח פינלנדי ובהשראת השיר ירה בבני כיתתו. השיר, העוסק בכנופיה החמושה באקדחים (כלי הנשק, כבדרך אגב – מצוינים כ-"Desert Eagles". הפינים לא שמעו על טנקים כנראה). השיר עצמו מחזיר הרבה אלמנטים שהושארו פעם בתקופת הבלאק-מטאל בחזרה לחזית. תיפוף סוחף המתחלף לבלאסט-ביטס אגרסיבים, ולא נופל למאומה מהקצב המסחרר והמהיר. קולו הצרוד והכעוס של מיקה לוטנן פוקד על כל מי שמטה אוזן ומאמין בדרכו להתחמש ולהצטרף אל החבורה במסע כיבוש מחודש של מה שפעם היה שלהם, ארץ פינלנד שנכבשה בידי זרים.

מצד שני, אין לקחת לגמרי ברצינות את המוזיקה של Impaled Nazarene. להקה ששרה על איך מלאכי שרת שנפלו מגן העדן – אונסים עזים בחזקתו של השטן – אינה בדיוק מציגה מודל אנכרוניסטי המזוהה עם "פינלנד של פעם" או סוג של גורם הזדהות לאומני או אפילו חברתי כלשהו. שירים כמו "Neighbourcide" הקורא לרצח השכנים (כנראה מבחינה מדינית) או "One Dead Nation Under Dead God" הרוגז על בורות העם הפיני אשר הביא את חרפתו על עצמו – צריכים להילקח יותר ברצינות, אולי, אבל גם המוזיקה שלהם מדברת בעד עצמה.

הצעד קדימה ש-Impaled Nazarene זוכים להרהיב בו, הוא שילוב של הישן עם החדש, שהוא גם ישן. בדרך בלתי-מתפשרת שמזוהה עם עצמה יותר מכל, הלהקה מצליחה להעמיס את הבלאק מטאל הישן והמכוער (לטובה כמובן) ביחד עם הת'ראש המלוכלך והמכוער לא פחות – ליצירה שעובדת יותר טוב מכל מה שהיא יצרה עד כה. אלה אשר סלדו מההתקדמות העיקשת של הלהקה לעבר הת'ראש המסורתי יכולים לנשום לרווחה – ואלה אשר אהבו את הכיוון החדש של ההרכב יכולים בקלות להנעים את זמנם עם ההקצנה של הנוסחה שעובדת.

יש פה מספר שירים שצריך לשים עליהם את הלב, מפני שהם משכילים לשלב גם בלאק מטאל, גם ת'ראש מטאל, גם פאנק אגרסיבי וגם מעט דת' מטאל – והם מהווים בעצם את לב ליבו של האלבום הקר הזה. "Kut" (שזהו בעצם איבר המין הנשי בהולנדית, והרי לכם פרשנות) ו-"This Castrated World" הם דוגמה ניצחת לשילוב הזה – כמו שהלהקה עצמה היא דוגמה ניצחת לליבה הכועס והמדמם של פינלנד, שמן המסתבר אינה מסתכמת ב-Nightwish, Amorphis ו-Children of Bodom.