Iron Fire – Blade Of Triumph

הגיטרות מחשמלות, התופים לא יודעים נחת, הבס מפציץ, לסולן קופצת ריאה החוצה בזמרתו… למרות שהאלבום החדש והרביעי במספר של Iron Fire שנקרא Blade Of Triumph, בועט בכוח לגובה – ולא יכול להשאיר את המאזין לו אדיש – הוא עדיין רחוק בכדי שיהיה ניתן לשים אותו בריפיט מבלי לקחת ממנו הפסקות נשימה ארוכות.

למי שלא מכיר, Iron Fire זו להקת מטאל דנית הדואגת לטשטש לנו את עקבות החול של מאיפה ז'אנר ההבי מטאל מתחיל והפאוור מטאל האירופאי נגמר. את הלהקה יצא לי להכיר כשנה-שנתיים לאחר צאת אלבום הבכורה שלה Thunderstorm בשנת 2000, למרות שהיא בכלל קיימת עוד מ-1995. מאז אותו אלבום הספיק לצבור אצלי הרבה אבק…

על אף שניצב כאן הרכב המדבר אל הטיפוס המטאלי "האוחז בחרב" שכמוני, עטיפות בעלות אלמנטים מלחמתיים כגון חרבות ולוחמים, ליריקה שאוחזת בכל הכוח בגרזן והמגן הקרובים אלייה במרחבי הפנטזיה, ואף שחלק מהשירים פונים אל ליבם ה-"טרו" של המאזינים (אל אותם מעריצי Manowar, Majesty, Wizard) אני חש בצורך עז "לבוא עליו" ולבקרו.

אז איפה נעוצה בעצם הבעיה? למה אני כזה פוץ בנוגע לאלבום והרכב שאני מעריך מאוד ואף נהנה מטעם כתיבת המילים לצד ההפקה המעולה, וכמובן דינאמיקת המוזיקה המסחררת? זה הכל בגלל, או יותר נכון לומר באשמת הקול של הסולן Martin Steene, היחיד שנשאר מההרכב המקורי ומי שגם שר בלהקת ההבי מטאל הדנית Force Of Evil וחובר לצד נגנים מהשורה כמו הגיטריסטים Michael Denner ו-Hank Shermann הידועים מלהקת Mercyful Fate.

שלא תקבלו את הרושם המוטעה, Martin הוא סולן טוב מאוד, העניין הוא שיש לו נימה של בכי ורכרוכיות בטון השירה – למי ששמע פעם אלבומים ראשונים של להקת Freedom Call יכול להבין במה מדובר. וכאן בעצם נמצא הדיסוננס הקוגניטיבי שאני חוטף ישר לתוך אוזניי, בזמן שהגיטרות הצורמות מתעופפות במערבולות של עננים כבדים, התופים מוסיפים לאפקט הרעם הצלול והליריקה שמובאת בשירים מאד כוחנית, גברית, אפית ומלאת גאוות מטאל, בעצם יוצא שמידי פעם Martin מוסיף לכל העניין גאווה מסוג אחר.

דבר כזה יכול להרוס לי שירים ואלבומים שלמים, אפילו לפסול להקות על הצד הקיצוני, והכל בגלל סגנון שירתו של הסולן. זה לא אומר שניתן להבחין בזאת בכל שיר ושיר של ההרכב, אבל בשירים מסוימים קשה להתעלם מווקאלז הפוואר-מזרחית-דיכאונית שצורם לאוזנינו. בכל אופן, האלבום פותח עם השיר "Dragonheart" במלודיית פאוור מצויינת שמכינה אותנו למסע ארוך (וכנראה גם מייגע), כאשר התופים והגיטרה החליטו – אנחנו רכובים על סוסי הפרא בערבות האחו, ובעודי מחכה לקולו השברירי והפגיע של Martin אני מופתע לטובה לגלות כמעט ולא מרגישים בנימה המתרפסת, אם ניתן לקרוא לזה ככה, שלרוב מאופיינת בשירתו.

שוב Iron Fire דואגים לצאת פוליטיקאים בשקל, כאשר מצד אחד השיר מרובה במלודיות ומפתחי זמן הקרובים לפוואר מטאל סוג ב' ומצד שני יש מקומות בהם מצליח ההרכב להפוך את השיר לנגזרת ז'אנר ההבי מטאל המסורתי, ובכך פונים לשני הקהלים – וזה דבר שבא לביטוי במהלך כל האלבום. מבחינת המחלקה האינסטרומנטאלית של האלבום, הם כהרגלם (למרות שההרכב שינה כל בעל תפקיד, חוץ מהסולן, יותר מחמש פעמים) עושים עבודה מצויינת, סולואים מרהיבים ומקצבים שלא ימנעו מכם לחוש תזוזת האדבאנג על עורפכם.

אם חיפשתם שירים מומלצים באלבום, יש כמה וכמה, בניהם: "Dawn Of Victory" הכבד, "Lord Of The Labyrinth" בעל המשקל הפולקי השולי, "Steel Invaders" לאילו שמטאל יותר סמיך מדם, ומרימים הם את אגרוף הפלדה. בסופו של דבר, מדובר באלבום פאוור מטאל סוג ב' טוב. מבחינת הנגינה, ההלחנה, והמוטיבים המופיעים בשירים מייצגים רמה מקסימאלית של מקצועיות ונתינה בראש, אך מה שסוחב אחורה את Iron Fire מלפרוץ יותר חזק לתודעה זה דווקא הסולן שמפריע לשירים להגיע לנפח הפונטנצאילי שהם נועדו לו. אחרי שבע שנים, Martin מצליח להעלים חלק מהקול הבכייני שלו, אבל אולי יקחו עוד שבע שנים עד שבאמת יגדלו לו האשכים…