Lord Belial – Revelation: The 7th Seal

שנתיים חלפו מאז Nocturnal Beast, אלבומה האחרון של להקת הבלאק השוודית Lord Belial וכעת, היא חוזרת עם אלבום שבמבט ראשון נראה כמו ההמשך להוצאה האחרונה, Revelation: The 7th Seal. העטיפה דומה בסגנונה לקודמתה, עם צבא של יצורים דיאבוליים המאיימים על הציוויליזציה הנחה מתחת לרגליהם, איתה מציגה לנו Lord Belial את אלבומה המלא השביעי במספר שיצא בחברת התקליטים Regain Records.

הלהקה על כל הוצאותיה תמיד ידעה את עבודתה וסירבה לאכזב את מעריציה בכל אחת מהן. ואכן, חברי הלהקה תמיד ידעו את סגנונם ואיך הם נשמעים באופן אידיאלי, ובנו את כל עבודתם פחות או יותר תחת אותה הנוסחא של בלאק מטאל אכזרי מחד ומלודיות סטייל Dissection בימי הזוהר מאידך. Revelation אף הוא לא ממציא מחדש את הגלגל, אך עדיין ישנם מספר אלמנטים בו שמונעים את האובר-רפטטיביות שתוצרה בדרך כלל הוא שעמום מהחומר של הלהקה.

בין השינויים שבאלבום המדובר, הבולט שביניהם הוא חזרתו של הגיטריסט Niclas Pepa Andersson למערך בני הבליעל, שאגב היה מן הליין-אפ המקורי של הלהקה וניגן עמם החל מ-Kiss The Goat, כלה ב-Enter The Moonlight Gate ועד ל-The Unholy Crusade ב-1999, וניכר שבנגינתו הוא עולה בכמה רמות על Hjalmar Nielsen מחליפו.

האלבום פותח באינטרו מצמרר העונה לשם "7th Seal" ובונה את האטמוספירה בעזרת גיטרה אקוסטית מקפיאת עצמות שישר מקפיצה לראש את ימי Storm Of The Light's Bane של Dissection, אליה מצטרפת גיטרה כבדה ואיטית המדושנת בדיסטורשן. האינטרו נכנס אל תוך השיר השני הנקרא "Ancient Splendor", שאינו מבזבז אף לא דקה ומחליף את הגיטרה האקוסטית בריף מלודי ובאס עוצמתית.

הוואקלס של Thomas Backelin סטנדרטיים למדיי ופחות או יותר זהים לעבודה הווקאלית שלו שכפי שהייתה גם בהוצאותיה המוקדמות של הלהקה. לקראת אמצע השיר מגיח סולו מלודי שאף על טבעו שומר על חזות הבלאק מטאל הקר של Lord Belial, ולאחריו נותן את האות למספר ריפים כבדים ורצחניים. השיר בא על סיומו עם אותה הגיטרה האקוסטית שפגשנו כבר בתחילתו.

"Aghast" אינו מציג משהו מעניין במיוחד באלבום, אך יש בו עבודת ווקאלס פחות כבדה ויותר צרודה ונותנת פן מעניין לשיר. מעבר לכך, ישנם קטעים מעט יותר איטיים ואווירתיים בשיר כמו גם סולו סוחף שיוצאים מעט מן הקונבנציונל של Lord Belial. השיר "Death As A Solution" מציג שילוב בין הווקאלס של תומס, יחד עם תפקיד מזוויע מצד הסולן של Crown Of Autumn האיטלקים שפשוט צורח בלי שום צורה לדבר ונוטה להשמע כמו סולן ניו-מטאל מן השורה. השיר עצמו נוטה יותר לכיוון של דת' מטאל עם תיפוף אכזרי וסולו גיטרה שלא יבייש את טובי הגיטריסטים המתמחים בדת' ברוטאלי.

חיה כמו "Unspoken Veneration" ודאי לא ראיתם ולא צפיתם שתראו בתור משהו שיעשו Lord Belial. השיר המדובר פשוט נוטף טכניות לשמה שבדרך כלל אינה תועה למחוזות האסורים של מצורעי הבלאק מטאל הסקנדינבי. יחד עם ריפים של בלאק מטאל לפי הספר משלבת הלהקה תפקידי גיטרות מתוחכמים בסטייל Meshuggah-לייט ומעל לכך סולו גיטרה ביזארי. לא ברור לי איך כל זה עובד ביחד, ומבחינתי זה לא יושב לי יפה באוזן. עוד שיר מוזר באלבום הוא "Gateway To Oblivion" שמנסה לשלב משהו בין פתיחה של בלדת מטאל לבין מטאל מסורתי עם עבודת גיטרות בזויה בפשטותה לבין גיטרות וווקאלס של בלאק. ואם זה לא מספיק הזוי בשבילכם אז ישנו גם תפקיד אורח בקלין ווקאלס שגורם לי להרגיש כאילו נכנסתי לאיזור הדמדומים ומישהו שם לי במערכת אלבום של Blind Guardian במזיד.

"Black Wings Of Death" הינה יצירת בלאק טובה למדיי הגדושה באטמוספירה ונותנת נימה יותר כבדה לאלבום עם תיפוף מהיר ומצויין מצידו של Daniel Moilanen (שאגב עזב את Lord Belial לאחר הקלטת האלבום), אליהם חוברים תפקידי גיטרות מלודיות וכבדות. להעצמת האווירה אף מצטרפת גיטרה אקוסטית ועבודת ווקאלס שונה במעט, יותר עמוקה ונקייה. לסיום נחתם האלבום עם השיר הקצר "Grievance" הפותח בתפקיד שקט של גיטרה אקוסטית. כעת נכנסים אט אט תופים עדינים ושקטים אליהם מצטרפות נגיעות של גיטרה עם דיסטורשן הפונות לסולו חרישי עמו מתלחשים קולות בלאק צרודים המביאים את האלבום על סיומו בנימה שקטה ומרושעת.

Revelation ברובו עוקב אחר הנוסחא הישנה והטובה של Lord Belial. אין פה נסיון להדהים, לחדש או לרתק יתר על המידה, ובכל זאת הבליעלים מספקים את הסחורה, השירים כתובים היטב ונראה שהם לא הוציאו סתם "עוד אלבום" בשביל עוד נקודת ציון בדיסקוגרפיה, אלא שהם באמת אוהבים את החומר שלהם כמות שהוא ומשקיעים בכתיבת השירים ובביצועם. מיותר לציין שכל מי שאהב את הוצאותיה הקודמות של הלהקה, יאהב גם את האלבום הזה.