Shakra – Fall

Shakra מצחיקה אותי. הלהקה הזאת תמיד מזכירה לי את מוטלי קרו, אירוסמית' ואת בילי איידול. אמנם אני חובבת לא קטנה של קלישאות הארד רוק, אבל יש דברים שהם יותר מדי גם בשבילי. עם אלבום חמישי, ראשון בחברת התקליטים AFM והפקה מהוקצעת-משהו, Shakra הם התגלמות הקלישאה. באיחור של עשרים שנה, הם עושים הארד רוק מושלם כמעט ושרים על אהבות נכזבות, לילות לוהטים, אלכוהול ועל נשים מפתות. חסרה רק איזו דוגמנית בלונדינית דקיקה שתכרכר מסביבם על הבמה והתמונה בראש שלי תהיה מושלמת. אבל רצינות יתר לא עושה טוב לאף אחד, וגם ציניות מוגזמת לא יפה לבריאות. חמשת הבחורים השוויצרים של Shakra עושים מטאל קיצי, שטותי ולא מתנצל. אם נסכים לשכוח לרגע דברים כמו מורכבות מלודית או גיוון מוזיקלי, אולי אפילו נצליח ליהנות.

אחרי שבע שנים של עסקים עם לייבלים קטנים ומחתרתיים כמעט, ארבעה אלבומים שלא עשו הרבה רעש וכמה ביקורת לא רעות במגזינים גרמניים, אני חייבת להודות שהאמנתי שהפריצה של Shakra לעולם לא תגיע. בכל זאת, החבר'ה קצת איחרו את הרכבת לז'אנר שלהם. היה נדמה לי שהם יישארו לנצח במעמד של להקת חימום לדברים מעניינים יותר. Uriah Heep למשל, או Great White ואיירון מיידן. אבל בשנת 2003 החליפה Shakra את הסולן המפוהק שלה במארק פוקס האנרגטי והשנה הפתיעה בחוזה עם AFM, חברת התקליטים של להקות כמו דיסטראקשן, אניהילייטור, UDO, At Vance אדגאי, ואפילו דורו, המלכה הותיקה.

רק מבחינה מוזיקלית אין שינויים ואין הפתעות. באלבום Fall יש מילים נדושות, שירה פוזאית ומצ'ואיסטית, ושתי גיטרות שמצליחות ליצור מסך כבד על מוזיקה קלילה. לרוב זה נחמד, לפעמים זה מעניין, לפעמים המוזיקה חולפת על פני האוזן מבלי לחדור פנימה. הכי אהבתי את השיר הפותח "Take Me Now", שנשמע כמו רפליקה של להיט רוק כבד וסקסי משנות השמונים. גם "How It Feels" האיטי ו-"Make It Alright" מוצלחים למדי. "She's My Ecstasy" לעומת זאת, בעיקר משעשע אותי. מילים שטוטיות כבר אמרתי? בעיקר למי שלא לוקח את המטאל שלו ברצינות, מאוהב בבחורות לא יציבות ולמי שמתגעגע לשנות השמונים. קחו את האלבום הזה לנסיעה מהירה במכונית, תפתחו את החלונות (או את הגג?), ותראו איך החיוך מתפשט לכם על הפנים.