Terrorizer – Darker Days Ahead

עם כמה שזה מצער אותי לכתוב מילים אלו, הדת' מטאל הוא לא מה שהיה פעם. זה נשמע אמירה טרחנית שמתבוססת בריר של אנשים זקנים ובעצמה, אבל יש בה משהו נכון. בסוף שנות ה-80, כאשר הדת' מטאל המקורי נוצר והתפתח למה שהוא היה דאז, הוא היה מפלצת שלא תאומן בעולם המוזיקה. מי חשב אז ליצור רוק כל כך כבד שהוא ינוע במהירות בלתי נפסקת, עם תופים שטוחנים את הראש הרבה יותר מהר ממה שהכרנו עד היום, ושכל "השירה" בעצם יבוצעו בצורה של חרחורים מפחידים במטרה להרתיע, לזעזע ולבעבע את האימה העמוקה ביותר שלנו. כל זה תחת מיסוך עצום של גיטרות מכוונות מאד נמוך עם דיסטורשן מאד חורק, וככל שיש פחות מלודיה במוזיקה, כך היה יותר טוב.

כיום, בימים שאחרי ש-At The Gates ו-In Flames לא רק נתנו את המלודיה בחזרה אלא קיבעו אותה שם באופן עקבי, ואחרי שלהקות כמו Vader או Morbid Angel ואפילו, לא יאמן, Deicide – התחילו להכניס הרמוניות, מלודיות ושאר דברים השייכים ללא ספק לז'אנר ההארד-רוק אבל מקומם בדת' מטאל של פעם פשוט היה פסול – לא נשאר לנו דבר מלבד גחמות של להקות שלא באמת "עושות לנו את זה" לעומת להקות ש-"פעם עשו לנו את זה, חבל שהם לא איתנו היום". אז Terrorizer חזרו כדי לסיים את העבודה, אבל כמו שסילבסטר סטאלון מסרב לרדת מתפקיד "רוקי" ו-"רמבו" – יש פה משהו שבהחלט נשמע פתטי, אם כל הכבוד ל-"אותנטי". אז נכון, ג'סה פיטנדו ראוי לכבוד גדול יותר, אבל גם המוות שלו (שנפל עלינו באוגוסט השנה) לא הופך דת' מטאל למוצלח יותר. אני חושב שבלתי אפשרי להפריד בין העבודה של ג'סה פיטנדו לבין Terrorizer, אבל ננסה לעשות זאת בצורה אובייקטיבית כמה שיותר.

למי שלא מכיר, Terrorizer היא מהלהקות הראשונות שניגנו גריינדקור, אבל גריינדקור ישן, סטייל Brutal Truth ו-Napalm Death, וכשאני אומר ישן, אני מתכוון ל-1987, שזה –ממש- ישן. אלבומם הראשון והיחיד עד האלבום הזה יצא ב-1989 ונחשב לאבן דרך ענקית בתחום. האלבום, World Downfall, היה לפאר היצירה של הגריינדקור עד אשר Nasum הגדירו מחדש את גבולות הז'אנר ועד אשר Anal Cunt הוכיחו שגריינדקור יכול להיות מצחיק כמו שהוא יכול להיות קיצוני. הלהקה קמה על בסיס חברי להקת Morbid Angel (או ההפך, האמת, אני כבר בקושי זוכר) ואחרי חילופי שחקנים רבים בנבחרת – התקבעה על הליין-אפ של אז. המוזיקה? המוזיקה הייתה גריינדקור, שזה בעצם, על פי ההגדרה של פעם, דת' מטאל ישן מהול בהרבה מאד פאנק והארדקור. פעם שמעו את זה די טוב בשירים כמו "Fear Of Napalm" או "Storm Of Stress" – אבל באלבומם החדש, התחושה הזאת בעצם לא נמצאת פה כבר.

אחרי שמיעות חוזרות ונשנות של האלבום החדש של Terrorizer, הנקרא Darker Days Ahead, אני מרגיש תחושה ענקית של החמצה. אין ספק שיכל לצאת פה אלבום כנה ואיכותי, אם הייתה מושקעת בו המחשבה הנכונה, ואנחנו יודעים כולנו שלחבורה יש את היכולות הנכונות, או לפחות היו לה – אבל התוצאה היא פשוט דת' מטאל פשטני ומשעמם, נטול כל רוח אמיתית שהיוותה את סיבת קיומו היחידה דאז בסוף שנות ה-80. האלבום נפתח עם פתיח מאיים, ומתפרץ עם שיר הנושא, אבל כבר שם אנחנו יכולים לשים לב להבדלים המהותיים בין האלבום הקודם של הלהקה, לבין Darker Days Ahead. שנים של שיפורי יכולות ההפקה באולפן ועריכה דיגיטלית לא קרצו כנראה לחברי הלהקה שהחליטו להקליט אלבום ברשלנות כואבת. חוסר הישיבה בקצב הוא כמעט גורם מאפיין של מוזיקת גריינדקור ישנה, אבל Terrorizer נשמעים כמו דת' מטאל עייף עם כמה ריפים פאנקיסטים מאשר להקת גריינדקור, או דת'-גריינד.

Darker Days Ahead אינו אלבום גרוע בכל מידה, אבל הוא בהחלט מרגיש מיותר בצורה צורמת כאשר בוחנים אותו במבחן הזמן. Terrorizer, כמו Cynic בעצם, עשו אלבום אחד והתפוגגו, בתקווה שהמורשת שלהם תשאר כפי שהייתה, מבלי לתת למבחן הזמן לאכול אותה בכפית בגלל חוסר רלבנטיות. האיחוד שמסריח ממחסור בממונם של חברי הלהקה, והאלבום המלווה אליו, נשמעים כמו תוצאה מעט כפוית טובה. במקום להנחיל אגרוף מוזיקלי חזק מקודמו, Terrorizer נשמעת כמו וולוו ישנה בת 18 שנה. עושה המון רעש אבל לא זזה לשום מקום. בסופו של דבר, אני באמת הייתי מעדיף לדמיין כאילו האלבום הזה מעולם לא יצא, ולזכור את Terrorizer בתור אותה להקה שעשתה את World downfall ולא נתנה לזמן לעשות את שלו. אבל הזמן עושה את שלו, ולהקליט אלבום אחרי 18 שנה של חוסר פעילות, אני לא באמת יכול לצפות שתהיה פה כימיה וכתיבת שירים ברמה שלא הכרתי. Darker Days Ahead הוא פשוט חבורת אנשים מבוגרים כבר, שלקחו בחזרה את הכלים שלהם והוציאו אלבום דת' מטאל ממוצע מדי ומשעמם מדי, עם הלחנת שירים שכל אחד יכול היה לעשות. עם כל הכבוד ל-Terrorizer, אני מקווה מאד שפה זה נגמר.