The Ritual – Beyond the Fragile Horizon

כבר כמה שנים שאני עוקבת בעניין אחרי סצינת המטאל המלודי באירופה: צרפת וגרמניה כבר מזמן ביססו את עצמן כמעוזי הבי\פאוור מטאל, יוון מדשדשת לא רחוק אחריהן. גם איטליה כבר במשחק, אם כי מספר הלהקות החדשות משם עדיין אינו גדול. להקות נהדרות לדוגמה הן Eldritch, Ephel Duath שכבר פעילות כמה שנים, וכמובן Lacuna Coil ו- Rhapsody of Fire המפורסמות. אז אולי Beyond the Fragile Horizon הוא האלבום הראשון שקיבלתי לידיי השנה שמקורו באיטליה, אבל הוא אינו מאכזב. אין ביוגרפיה מעניינת במיוחד מאחורי הלהקה. היא הוקמה ב-2002 כלהקת קאברים אך מצאה את עצמה בתחלופת ליין-אפ גבוהה ולכן רק ב-2009 הזדמן להם להקליט דמו, שגרר חוזה הקלטה ב- Bakerteam Records. ככל הנראה שהגיטריסט Marco Pastorino, הרכש האחרון של The Ritual מ- Secret Sphere האיטלקית שמאחוריה כבר לא מעט אלבומים, הוא גם כנראה אחראי לנסיקה של הלהקה. גם המפיק שלהם הוא מי שהפיק את Secret Sphere – ועושה עבודה מצויינת, ואת העטיפה עיצבו Nerve Design, האחראים גם לעטיפות של Nile ו- Threshold.

קשה לקטלג את Beyond the Fragile Horizon תחת ז'אנר ספציפי. השירה הנקייה לאורך כל האלבום מונעת ממנו להיות מטאלקור קלאסי, וקל לשמוע אלמנטים רבים מפאוור והבי מטאל – בעיקר בשיר הפותח, "Show Me What You Can Do" ובשיר "Jason on the River" – האהוב עליי מהאלבום, אבל לא מעט טוענים שגם ת'ראש ואפילו קצת דת'קור יכולים להכנס תחת ההגדרה של The Ritual, ויש בזה משהו. "Hysteria & Madness" הוא דוגמה טובה לטענה הזאת, עם תיפוף מהיר על הקצה וגיטרות ת'ראשיות בעוד השירה לאורך כל האלבום מזכירה לי לא מעט מהסגנון הנקי יותר של המטאלקור, זאת אומרת – הזמר הנוסף לצד הגראולר. "Shoot Me" נשמע קצת בקטע של Metallica, למעט ריפים טכניים יותר ונפילות נו-מטאליות, לצד קטעי מעבר גרוביים סטייל Lamb of God. "Without" הוא בטמפו בינוני יותר קצת ומתעתע בהתחלה, אבל מה שמציל את השיר הן כמה צעקות גבוהות ומדויקות להפליא שמדגימות כי הסולן אכן יודע מה הוא עושה – מצד אחד הקול שלו מאוד נקי ונעים, אבל ישנם מקומות בהם הוא מכניס קצת יותר כוח ועוצמה וזה גורם לי לרצות לשמוע עוד מזה. הייתי שמחה אם הוא היה שר יותר ככה, כי בהרבה קטעים זה נשמע לי קצת יותר מדי כמו שירה שמזוהה עם נו-מטאל. לזכותם ייאמר שלמרות שהם משחקים על הגבול ה"מסוכן" של המטאלקור והנו-מטאל, הם מצליחים לשלב מספיק מסגנונות אחרים ואי אפשר להאשים אותם במודרניות יתר. לדוגמה, אולי הפזמון של "Together" מתחנף יותר, אבל שאר השיר נשען על ת'ראש כבד ועצבני, ובגדול הוא בכלל נשמע כמו משהו של Trivium. אפשר לומר שזה צעד חכם, כי כך הם יכולים להתחבב על מאזינים משלל ז'אנרים מבלי לעייף את הרגישים יותר לרעש או לעצבן את האולדסקול.

בגדול, אפשר לומר שזה אלבום בכורה מוצלח וגם עשוי היטב. אולי לא אלבום השנה, אבל אלבום שכיף לשמוע ולהקה ששווה לעקוב אחריה ולראות מה ייצא ממנה ולאיזה כיוון היא תבחר ללכת משלל הכיוונים שהציגה. אני לא יכולה שלא לחשוב שאולי היתרון הגדול שלו – ערבוב הז'אנרים – הוא גם החסרון הגדול שלו, כי מעריצים נאמנים לז'אנרים "טהורים" כביכול לא יוכלו להתעלם מהכנסת מוטיבים מז'אנרים שהם לא סובלים. בכל זאת אני מעדיפה לראות את זה כיתרון, כי להתרפק על זכרונות העבר בו הכל היה מוגדר כמו שצריך עם גבולות ברורים זה נחמד, אבל בסופו של יום הכל מתערבב עם הכל ליצירת מוזיקה חדשה וחדשנית, וזה שומר על גלגלי השיניים של ההתקדמות היצירתית בתנועה.