Undeath – It's Time.. To Rise from the Grave
- Fiend for Corpses
- Defiled Again
- Rise from the Grave
- Necrobionics
- Enhancing the Dead
- The Funeral Within
- Head Splattered in Seven Ways
- Human Chandelier
- Bone Wrought
- Trampled Headstones
העבר חוזר מהקבר לרדוף אותנו.
עובדה, הפסטיבלים חוזרים אחרי שנתיים בלי, חנות המטאל נפתחה מחדש, ואחד האלבומים הכי מדוברים בחודש האחרון בתקשורת המטאל העדכנית הוא אלבום דת' מטאל אולד-סקול שנראה ונשמע כאילו הוקלט ויצא בשנת 1990.
Undeath האמריקאים הם לא להקה חדשה, הם אבל הם מאד קרובים לזה, הוקמו ב 2019 ברוצ'סטר שבניו-יורק, סוג של בירת מטאל קיצוני אמריקאית, והם הספיקו להוציא אלבום בכורה דרך הלייבל האמריקאי החזק Prosthetic Records כבר ב 2020, עכשיו – שנתיים אחרי – הם חוזרים עם עוד פיסת דת' מטאל עתיקה לאוזן בשם It's Time…To Rise from The Grave .
העטיפה נראית שלופה ישר מ 1990, אפילו קצת לפני, לפני שהז'אנר נהיה מחודד ומלוטש, אלא ממש בשורשיו, גם הלוגו, גם הסאונד, שמשמר את הסאונד המטונף אך עם זה ברור של אלבומים מוקדמים בז'אנר, וגם מוזיקלית האלבום ממש שם.
השם קצת הזכיר לי את הסגנון של אלבום הבכורה של להקת Grave, עם שם שמתכתב עם שם ההרכב – אז זה היה Into The Grave, למרות שהמטאל של Undeath יותר אמריקאי משבדי עם צליל חריקות של המפיק Tomas Skogsberg.
אני אגיד לכם מה טוב פה, הסאונד לא רע, מיושן מאד – אבל ברור,
הגראולים עמוקים וטובים, לא מהנמוכים הניחרים הבלתי מובנים בעליל, ולא צרחות מעצבנות,
התיפוף אולד-סקול דת' במיטבו, לא בלסט ביטים ורעש בלתי פוסק, והכי טוב – זו עבודת הגיטרות, אי שם בין אלבום הבכורה של Cannibal Corpse לאלבומי דת' אמריקאים מקודמים של Incantation ו Immolation, אבל גם יש איזה קצה מלודי שהזכיר לי גם דברים קצת יותר מאוחרים ויותר מעניינים מוזיקלית, כמו Carcass או Bolt Thrower אפילו.
שיר הנושא הוא באמת יציאה מעולה, ריף Galloping מעולה, קצת גיחות מלודיות עם הליד גיטר, והכול עטוף בסאונד המאד אורגני אבל עם זאת ברור שנותן תחושה כאילו מדובר במשהו שיצא ב 1989 בערך.
יש גם רגעים שהם לגמרי Eaten Back to Life, כמו Head Splattered in Seven Ways, קצת פחות טכני מקאניבל, אבל בהחלט מזכיר את האלבום הקלאסי הוא בכמה וכמה מובנים, ומבחינתי זה מבורך, כי ת'כלס? זה האלבום שאני הכי אוהב שלהם.
עוד משהו מבורך – זה אלבום קצר, ת'כלס כמה אפשר לשמוע שירים כאלה? אתה רוצה אותם ברוטלים, כבדים, ולא באורך שיגרום לך לאבד את הסבלנות – והאלבום קולע בול.
יש מי שיגיד שיש 100 להקות כאלו, שעושות טריבוט לדת' מטאל של פעם, ובאמת שמעתי כמה להקות לא רעות בכלל בתחום – בין השאר Paganizer ושאר הפרויקטים השבדים של Rogga Johansson, אבל מהצד האמריקאי של המפה – באמת שמדובר באחד ההרכבים היותר רטרו כיפים ששמעתי בשנים האחרונות.